פרק 6 – שומרת שבת


shabat98989898989898989898989.jpg

אלול. סוף הקיץ.

לפנות בוקר, זמן סליחות, אפשר לחוש ברוח קרירה שמבטיחה ימים אחרים , של סתיו.

תמוז ואב כבר עברו להם. החום הכבד, הלחות, לאות שירדה על הארץ.

הקיץ הזה התכנסתי.

התכנסתי בתוך ביתי, עם משפחתי. התכנסתי בתוך עצמי.


יש רגעים שמגיחים אלי משנות ילדותי – רגעים של פשטות וצלילות הדעת, בהם חשתי בכל מאודי את השם יתברך. מדי פעם הם מגיעים אלי – ואני נוצרת אותם כמו אבני דרך יקרות. בזמנו, לא היתה להם משמעות רבה עבורי. היום אני מבינה שכל אחד מהם קירב אותי למקום בו אני נמצאת היום.

יש לי זיכרון חי של הרגע בו למדתי לראשונה את השיר המפורסם של רחל המשוררת. שיעור ספרות, בכיתה בתלבושת ביה"ס יסודי, עיני ניבטות אל עץ הצפצפה שהיה לי רע נאמן ואל השמיים התכולים שלעולם לא אכזבו ברגעים משעממים במיוחד.


רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.



"רק על עצמי לספר ידעתי". זו היתה החוויה הבסיסית שלי. כתבתי שירים שלימדו אותי עוד שבילים בנפשי, שסיפרו למי שקרא, עוד על עולמי.


"צר עולמי כעולם נמלה" – מצד אחד אני זוכרת את התחושה המוכרת של העולם הצר, מצד שני היה שם קול שביקש להרחיבו..


סיפורי "מסע" תמיד ריתקו אותי. אבל לאו דווקא סיפורים על מסעות של אנשים למחוזות רחוקים וגילוין של ארצות חדשות, אלא דווקא המסעות של אנשים אל תוך עצמם

זכור לי סיפור על אדם שחי כל ימיו בכפר קטן, באותה שגרה, עם אותם אנשים, ועל הכמיהה המתעוררת בו כששומע על סיפורים אודות העיר הגדולה והרחוקה…


הרבה חקרתי בקריאה, לימוד, התבוננות עצמית, ושיחות עם אנשים מסביבי, על הניסיון של האדם להרחיב את גבולות האני ולבדוק את העולם מבחוץ.

בפסיכולוגיה – השאלה והתשובה כולם במרחבי האני – אבל מי שלא מאמין שקיים עולם מעבר לאופק, לא יכול לצאת באמת מעצמו – את כל הסימנים הוא יסביר מתוך הבנתו וניסיונו. כי גם השאלה וגם התשובה נוצרות מתוך הקול הפנימי מתוך האני, מתוך העולם הצר כשל נמלה.

מה שהופך את המשא, משא החיים , ל"רב וכבד מכתפי הדלה". חיים בלא אמונה, בלא שאיפה אל מעבר לאופק.

הרבה זמן הרגשתי לא בנוח עם העולם הצר שבו מרוכזות מחשבותי, אבל דווקא בקיץ הזה, עלתה בי המחשבה שאולי רק מתוך העולם הצר נולד החיפוש אחר האמת. מתוך ההכרות עם עצמנו, מתוך המודעות העצמית, יכול להתאפשר חיפוש שיש לו קרקע יציבה. והודיתי לקב"ה על שנים של מחשבות, חיפוש בתוך עולמי הצר. על כל רגע שבנה נדבך ביסודות התשובה שלי.


בחופשים קודמים עם הבנות, בשלב מסוים הרגשתי ש"אין לי זמן לעצמי". התחושה הזו היתה מבשרת בדרך כלל את בואה הקרב של נקודת שבירה. הקיץ הזה, החלטתי שאני מתמסרת. מתמסרת אל תוך הבית, אל הזמן האחר שמתנהל בו. אז בשלב מסוים הבחנתי שהמחשב כבוי כבר ימים ארוכים (וממש לא התחשק לי להדליק אותו..), ומצאתי זמן לשוחח עוד, להיות עם, להתחבק, להתפלל, ויותר להקשיב. גם למשפחה האהובה והיקרה שלי, וגם לעצמי.

והרגשתי שחום הקיץ עוטף אותי. דגדוגים בבטן מבשרים שעוד מעט, בסתיו, בעזרת השם, אפרוש כנפיים ואעוף, אבל עכשיו, ימים ארוכים וחמים. כבדים.

לפני כל לידה, יש היריון. וכמה קשה להתאזר בסבלנות ולחכות – כשכבד, וחם, וכבר רוצים לעבור שלב, ואין ברירה. כך השם ברא אותנו. לפעמים צריך להמתין שיגיע הזמן. בידינו הבחירה מה לעשות בזמן שמחכות. והאפשרויות מגוונות- להתלונן. להרגיש "שזה לא צודק". לשקוע בשנת דובים עמוקה. או לקבל באהבה ובשמחה את הזמן הזה שהשם יצר והזמין במיוחד עבורנו. זמן של התבוננות. התכוננות.


אז הקיץ הזה, היה אימון ביכולת שלי להיות, ופחות להשיג. אימון ביכולת להאמין שהכל לטובה, והכל בשבילי, בדיוק בזמן ובקצב שמתאים בשבילי. אימון בלקבל את עצמי גם שאני פחות "פרודוקטיבית" כלפי חוץ.


מעברים. כמה נפעמתי (ואין מילה טובה מזו לתאר זאת) כששמעתי לראשונה שאברהם נקרא "העברי", על כך שעבר מעבר אחד של "הנהר" אל העבר השני. כמה קשה. כמה בלתי אפשרי. כמה סכנות אורבות בדרך וכמה אמונה צריך כדי להצליח.

הרבה זמן התנדנדתי בין עבר אחד לשני. הקיץ הזה נתן לי זמן להתכונן, להתאמן במחשבה, במעשה. המעבר המשמעותי, במעשה, שחל הקיץ, היה במהלך חופשה משפחתית בה מצאתי את עצמי בט’ באב , בבית מלון, ספונה בחדרי וצמה. ודווקא הניגוד בין צהלות ילדים מהבריכה, ומוסיקת הרקע השמחה שבחוץ, חידדו בתוכי את היכולת לחוש את האבל על חורבן בית המקדש ולהתחזק בציפייה שיבנה בקרוב. וגם ימים ארוכים של שהיה בבריכה במלון לבושה בבגד הים הצנוע להפליא, מתעלמת ממבטי ההתעניינות מסביבי, מודה לה’ על הכוחות ללבוש אותו למרות שכבר בחופשה בקיץ שעבר הוא היה בתיק שלי (ושם נשמר), ומודה לבעלי על היכולת לקבל אותי אחרת, משתנה.


ובימים האלה, ימים של ראשית שנת הלימודים, אני רוצה לשתף אתכן בתפילה שמאד מחזקת אותי, ועזרה לי להתמקד ולא לשכוח, גם כשחם בחוץ, והחופש הגדול לא עושה סימנים של סיום, בתפקיד הנפלא שהשם העניק לנו – האמהות- שמספק לנו מקור של גדילה והתפתחות תמידית, כר אינסופי של אפשרויות לתיקון ועבודת המידות (סבלנות, כעס, שליטה עצמית ועוד…), וחיבור ישיר אל אבא שבשמיים שמלמד אותנו כל הזמן, כל בוקר, על אהבה, על אמונתו הרבה בנו, ועל חמלה.

את התפילה חיברה חוה פנחס כהן והיא לקוחה מתוך הספר "תפילת נשים" שאספה עליזה לביא ובהוצאת ידיעות אחרונות


תפילה לאם בטרם שחרית

בשעה שאני עומדת לבשל דייסת סולת

הסר ממני כל מיני מחשבות זרות

וכשאני נוגעת בגו התינוק ומדה חומו

שילכו ממני כל מיני טרדות

שלא יבלבלו מחשבותי

ותן לי אומץ לזכך פני

שיוכל כל אחד מילדי,

לראות פניו בתוך פני

כמו במראה רחוצה לקראת חג


ואת החושך המשוקע מפנים

פני – כסה באור.

שלא תפקע סבלנותי ולא יחר גרוני

מצעקה מתחבטת ומתעבה

שלא יהיה לי רפיון ידיים

מול הבלתי נודע

ושלא יפסק אף לא לרגע

מגע בשר בשר ביני לבין ילדי


תן בי אהבתך שיהא בי די לעמוד בפתח הבית ולחלקה

בפשטות בה פורסים לחם ומורחים חמאה כל בוקר

מחדש ניחוח חלב רותח וגולש וריח הקפה מכסים

על קורבן תודה וקורבן תמיד

שאיני יודעת איך נותנים.

שלכן,

שומרת שבת



0 תגובות

הלא לכל שירייך אני לינור/ הר’ ימימה מיזרחי ירושלים של זהב אקנה לך! מבטיח ר’ עקיבא לרחל. הוא התכוון לתכשיט זהב יקר שהיה נפוץ אז, כתר בתבנית ירושלים או בלשון אחרת בתלמוד: “עטרות כלות”. וכך הוא עושה. לא