חיפוש

עת להתחבר | דוד מירון

עת להתחבר | דוד מירון

“אני לא מתחבר לזה”.

מה המקום של האמירה הכה מושמעת בזמננו?

לא פעם אנו שומעים את עצמנו ואת חברנו אומרים משפטים כמו “לא התחברתי לקהילה פלונית”, “אני לא מתחבר לרב פלוני”, “לא התחברתי לאירוע הזה”, וכדומה.

מה נקודת האמת בדיבורים הללו ומה נקודת השקר שבהן? חשוב שנברר את הדברים, כדי שלא נגיע למצב, שבו גם כאשר יבוא משיח, לא נמצא את עצמנו בין אלו שאומרים “אני לא כל כך מתחבר”…

ננסה בע”ה להתבונן על העניין מנקודת עומק. נחבר את הדברים לתכלית הבריאה, לחזור לאותה הרמוניה אחדותית שמימית של “מחשבת הבריאה”, כשכל פרט מגשים את יעודו, ותורם לכלל את הטוב שבו.

מצב זה, בו כל פרט מגיע להגשמת יעודו, עובר דרך התפתחות כל פרט ופרט, כשעל כל פרט מוטלת העבודה של לקבל כל מה שהוא זקוק לו מהזולת. בלשון פנימיות התורה אנו קוראים לכך “יניקה”, ולהמשך הדרך אנו קוראים “גדלות”, כלומר נתינת הנקודה הטובה של הפרט לכלל.

כך מובא בליקוטי מוהר”ן (תורה ל”ד): “וכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל… כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחברו… וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה זו ממנו”. שלב זה נקרא “גדלות” על דרך דברי חז”ל ש”קטן אינו מוליד”. כשהולדה היא כבר בעצם הפריה, והבאת החידוש של כל אחד המיוחד בפני עצמו, ע”י חיבור לזולתו, ויצירת כלי חדש (המגלה אור חדש), שעוד לא היה מעולם, כלי המאחד מי שעד עתה היו שניים. וכך מביא רש”י על הפסוק “והיו לבשר אחד” (בראשית ב’, כ”ד), ש”הולד הנוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד”.

וכשנתמקד בהגשמת יעודו של כל אחד ואחד מאיתנו, נבין שעלינו לפתח את הכוחות והכישרונות שניתנו לנו, ושהדבר מצריך עמל רב, כמו שנאמר “אדם לעמל יולד”. דוגמה פשוטה לכך היא, שגם בעל כישרון מוזיקאלי גדול, זקוק להמון יגיעה של לימוד ותרגול (שלב היניקה) על מנת לבנות כלים שיגלו את כישרונו הפנימי, כדי שבסופו של דבר יגלה את כבוד ה’ באופן המיוחד שהוא מסוגל אליו, דבר שכבר שייך למדרגת ה”גדלות” והנתינה. אותה נתינה מטיבה כרוכה גם בעמל ויגיעה, כשברור וידוע שכל מורה, ובעצם כל בעל מקצוע, אינו חווה רק אורות והתענגות וחווית סיפוק של הגשמה עצמית, אלא עובר לא מעט קשיים והתמודדויות פנימיות וחיצוניות המקשות על אותה נתינה.

מובן שעל מנת להגשים את אותו כישרון מוזיקאלי, על האדם למצוא כלי נגינה ומורה מתאים, ובהמשך חברים לנגן איתם, ואחר כך להגיע אל הקהלים שלפניהם הוא מוכשר להשפיע – כל הבחינות שעליו להתחבר אליהן על מנת להתפתח.

כידוע “האדם הוא עולם קטן” המכיל בתוכו, מורכבות שקשה לתפוס, הכוללת בזעיר אנפין את כל העולם. רובדים שונים שבנו זקוקים ומשתוקקים להתפתח על ידי מציאת החיבור הנכון לאנשים, לסביבה, ולאמצעים שיסייעו להם בשלב ה”יניקה”. בהמשך, בשלב ה”גדלות”, על האדם המתחבר להבין כיצד הוא מיטיב לאותם כללים שהוא חלק מהם.

מכאן אפשר יותר להבין את נקודת האמת המתלבשת באימרה הנפוצה “אני לא מתחבר”. מדובר בנקודה אמיתית שקשורה לתכלית, וליעוד של כל אחד ואחד מאיתנו, שכן על כל אחד למצוא את המרחב, התנאים, האנשים המשפיעים וכדומה, ששייכים אליו, שנכון לו להתחבר אליהם, ולהתפתח דרך החיבור אליהם, מפני שהם יסייעו לו בפיתוח וגילוי יעודו המיוחד.

משמעות הדברים היא, שלא זו בלבד שאין אנו צריכים להתחבר לדברים שמזיקים לנו ומעכבים אותנו מלהגשים את יעודנו, אלא לעתים, גם לא להתחבר אפילו לרב גדול או לספר חשוב ונפוץ וכדומה, אם זה לא מה שאנו זקוקים לו כעת. עלינו להיות אמיצים ומלובשים בעזות דקדושה מול הלחץ החברתי, להיות נאמנים לעצמנו, ולבקש להתחבר רק לאותן הבחינות השייכות לנו כעת. וכבר אמרו חז”ל “לא מכל רב זוכה אדם ללמוד תורה”, וכן “לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ”.

מסופר בספר “שיח שרפי קודש” (כרך ב’ עמ’ קמ א-תרא) שרבי נתן מברסלב אמר לאחד מתלמידיו, לגבי הלימוד בספר “ראשית חכמה”, אותו ספר שרבי נחמן כל כך שיבח את הלימוד בו, ש”בעל הראשית חכמה לא כתב את דבריו בשביל שתיפול למרה שחורה… ואם אינך יכול ללמוד בו מבלי שתיפול למרה שחורה, אל תלמד בו!”.

הדבר נכון גם לגבי קהילה, ישיבה ידועה ונחשבת וכדומה.

מצד שני, הטעות הגדולה המתלבשת באותה אמת גדולה היא, שאם אנו אומרים “איני מתחבר” כי בעצם יש לי ציפיה לחוות שלמות מעצם החיבור, ואני מצפה שמישהו אחר יעשה לי את העבודה, ללא בירור מה אני מצפה לפתח בתוכי,  מתוך הבנה שאני מורכב, ולא כל הרובדים בנפש שלי יכולים לקבל מענה במקום אחד ובבת אחת, אז זו עלולה להיות טעות חמורה שתגרום לי לוותר על בחינות שיכולות וצריכות לקדם אותי מאד בדרך אל הגשמת יעודי.

למשל בקהילה מסוימת יש אוירה תורנית שמסוגלת ליגיעה, שמאפשרת בניה תורנית של הבית, אבל מאידך יתכן מאד שיהיו חסרים בה את מרחבי הטבע, שנפשי משתוקקת אליהם, מרחבים בהם אני רוצה לגדל את ילדיי. יכול להיות אז שהפתרון הנכון יהיה שאהיה בקהילה הזו מספר שנים ולאחר מכן אמצא קהילה וישוב הקרובים יותר לטבע, או אולי פתרון אחר, שכבר כעת נרבה בטיולים משפחתיים וכדומה. יכולים להיות פתרונות רבים ומגוונים, והעיקר הוא שנהיה מודעים לצרכים השונים שלנו הנפשיים, המשפחתיים והאחרים ונקבל החלטה לגבי מה העיקר ומה הטפל בשלב זה של חיינו, שנדע מה העבודה המוטלת עלינו כעת, לאור אותו צורך נפשי ומשפחתי שנראה לנו קודם בסדר העדיפויות.

בראש סדר העדיפויות יכולה להיות למשל התמסרות לעמל תורה או התמסרות לדרך ארץ ופרנסת הבית. או למשל יכול להיות צורך בהתגברות על בישנות טבעית ויצירת קשרים חברתיים בקהילה חדשה וכדומה. אם לא נעשה את אותה עבודה המוטלת עלינו של התגברות על הבושה, ובגלל גאוותנו נכחיש שאנו זקוקים עתה לאותם קשרים חברתיים, בתרצנו זאת במילים “לא התחברתי”, יש חשש שנפספס קהילה שיכלה מאד לקדם אותנו, וכן הלאה על זו הדרך.

וכן אם למשל, ישנו רב מסוים, גאון בהלכה, שאני חש שכדאי לי להתקרב אליו. עלי לדעת, עם זאת, שאיני צריך לצפות ממנו לאותה הבנה וסובלנות לרובד הנפשי שבי, שאותן פיתח  רב אחר.ובמיוחד אם אגיע לשיעור ההילכתי של אותו הרב במצב רוח ירוד כשמצד האמת אני זקוק להמון חיזוקים ורחמים שיתנו לי כח להמשיך. אם אומר “אני לא מתחבר לרב הזה”, יכול להיות שפספסתי צינור מאד חשוב ששייך לרובד אחר שבי. ובודאי אם אגיע לשיעורו כמו שאנשים ניגשים להתחבר לטלוויזיה בנוסח “בוא תשעשע אותי!”, ללא נכונות לעמל כלל, בודאי שאפספס את נקודתו הטובה.

אפשר לקבל קצת השראה והתעוררות מסיפורו של מורנו הרב טל שליט”א. הרב סיפר לנו שבצעירותו כשהיה לו חשוב ללמוד את דרך לימוד העיון ממורו ורבו הרב גוסטמן זצ”ל, תלמידו של הגאון הרב שמעון שקופ זצ”ל, הוא נכנס במשך שנים לשיעור הכללי שהעביר בישיבתו, שיעור שנמשך מספר שעות באידיש, למרות שלא הבין אידיש כלל!

העיקר הוא לזהות את צרכינו, לתת להם שם, ולהבין לפי סדר העדיפויות לאן לפנות, ומה העבודה המוטלת עלי על מנת לקבל או להשפיע מה שאני זקוק לו בשלב זה של התקדמותי לעבר הגאולה הפרטית שלי. העבודה היא להתחבר למרחב פעולה הכי נכון לי כעת, ולא לצפות לדבר מושלם, כל זמן שלא זכינו לגמר התיקון.

נחרת בנפשי סיפור שחוויתי פעם. באחד הימים בשעות הבוקר המאוחרות, ישבתי בשקט לבדי בפינת בית הכנסת הספרדי בבת עין והתבודדתי. לבית הכנסת נכנס איש מבוגר, שלא הבחין בי, הניח את ראשו על הסטנדר ונאנח בקול: “מתי יהודי מוצא את המקום שלו?!”

לאחר מספר נשימות ואנחות נוספות, ועוד כמה שניות של שקט, הרים את ראשו בהתחדשות ואמר לעצמו: “יהודי לא מוצא את המקום שלו, אלא יוצר את המקום שלו!….”

ויהי רצון שנזכה “לא להתחבר” בעזות דקדושה, בנאמנות לעצמנו, לאותם דברים שאנו מרגישים שלא נכונים לנו, ומצד שני לזכות להתייגע ב”להתחבר”, לאותם אנשים, שיעורי תורה, קהילות, והצדיקים האמיתים שאנו מבינים שהם מסוגלים לקדם אותנו אל היעוד“ וה”עדן” שלנו, וכל אחד ואחד מאתנו יתרום את תרומתו המיוחדת לאותם הכללים שהוא שייך אליהם , למשפחה, לחברים, לקהילה ולכללים היותר רחבים עם ישראל וכלל הבריאה, ונזכה לשלום ואחדות במלכות של מטה המגלה כבוד מלכותו של ה’ יתברך,  ונזכה לקרב את הגאולה השלמה ברחמים, ולחוות את טובו האין סופי של ה’ ית’ הרוצה להטיב לכלל ניבראיו, אותו טוב שאין לנו שום השגה בו, ועליו נאמר “עין לא ראתה אלוקים זולתך …יעשה למחכה לו” (ישעיה ס’ד) במהרה בימינו, אמן.

#אמוןאישי #קהילות #דודמירון #התפתחותאישית #בעליתשובה

0 תגובות