ערב פסח תשפ"א | רחל וינשטיין

אין בין...


המעבר בין חמץ למצה תמיד מבלבל.


רגע אחד אוכלים חמץ, וברגע הבא החמץ הוא אסור. באיסור חמור ביותר.

ואז לאחר שבוע שבו החמץ אסור באכילה, שתיה, הנאה וראיה...

שרפנו אותו!!!


פתאום בן רגע שוב הוא מותר.


השנה המעבר הזה מוזר עוד יותר.

מבטלים את החמץ, שורפים אותו, וממשיכים לאכול...


ההבל בין חמץ למצה הוא "חוטא זעירא", חוט זעיר, כך כתוב בזוהר (זוהר לפרשת פנחס רנ"ב ע"א).

הבדל דק שבדקין, שהוא עולם ומלואו.


מדובר בהבדל כל כך קטן, בין האות ח לאות ה'.

בין ה' לח' כמעט ואין הבל.

רווח קטן, הוא הרווח שבין חלקי האות ה'.


שהוא ההבדל בין חמץ ומצה.

בין מצווה לאיסור.


באפיית מצות ההבדל הקטן שבין 17 דקות ל19 דקות כל כך בוטה.

וגם בחיים...


פסח הוא זמן של התדשות, של שינוי.

והשנוי של פסח

נעשה על ידי דיבור.

פסח הוא חג הדיבור,

כמו שאומרים שפסח רומז על פה שח,

חודש ניסן הוא חודש גאולת הדיבור.


כי הדיבור הוא גשר. בין הרצון למעשה,

בין מה שבכח למה שבפועל.


דיבור ביכולתו ליצור מציאות. להוליד דברים חדשים.

כאשר הוא מדוייק,

מכוון.

בפסח יש לנו הזדמנות לדבר,

לספר.

להחליט מהו הסיפור שלנו.

בפסח יש הזדמנות להתחדש. להיוולד מחדש.


זה נפלא,

ואולי קצת מפחיד...

מאיים.


אך אם נזכור שההבדלים הקטנים,

החוט הזעיר,

הם עולם ומלואו,

הם עצומים.

ושהסיפור שאנו מספרים הוא חדש, ויחד עם זאת הוא ישן נושן.


שאנו בעצם מולידים את מה שכבר קיים בתוכנו,

פותחים לו פתח. להתגלות.

להגיח לאוויר העולם.

בעזרת ה' נצליח.

לא לפחד.

להעיז.


לספר את הסיפור החדש, הישן נושן,

שלנו ושל כל עם ישראל.

ולהיות חדשים.


חג כשר ושמח!

0 תגובות