על תורה מים ושיעמום לפרשת נשא וחג השבועות | רחל וינשטיין

משעמממם לי....

מכירים את המפשט חצי משפט הזה?

שתי מילים שמכילות כל כך הרבה.

משמעות,

אמוציות.

וכמה אמוציות זה מעורר בנו.

חכו, חכו.

תיכף –

נשמע את המשפט הזה הרבה.

חופשת הקיץ היא, היא עונת המשעמם לי.

כל כך מעניין – שהילדים כל כך מחכים לחופשה וברגע שהיא מתחילה כבר משעמם.

כי השעמום – עם כל המטענים שלו,

עניינו בדיוק ההיפך.

הריקנות.

ולקראת שבת פרשת נשא,

וחג השבועות,

נאמר כמה מילים על מלאות וריקנות.


בפרשת נשא מספר נושאים,

ונושא אחד שאפשר לומר עליו שיש בו ממד משעמם.

קרבנות הנשיאים –

הן חזרה אחת גדולה.

אותן מילים, חוזרות, וחוזרות, וחוזרות.

כל כך מוזר.

שהתורה שכה ממעטת במילים –

שכרגיל כל מילה "לכאורה" מיותרת נדרשת.

אפילו אות.

ופתאום פרשיה שלימה לכאורה היא היפך הדבר הזה.

חז"ל מסבירים לנו במדרש שלמרות שכל אחד מן הנשיאים הקריב לכאורה את אותו הקרבן ממש, כל קרבן היה ייחודי:

"רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו." (מדרש רבה נשא יג:יד)

רעיון זה כל כך פשוט אבל כל כך עמוק.

כל נשיא עשה אותו מעשה.

הביא אותו קרבן.

אבל זה ממש לא אותו מעשה.

לכל אחד - טביעת האצבע הרוחנית שלו.

כוונתו הייחודית.

חידוש.

לקראת שבועות,

החג בו נוהגים ללמוד תורה,

ולחגוג את מתן תורה,

אנו פוגשים עניין דומה.

התורה.

שאותה אנחנו לומדים כל שנה.

שוב,

ושוב,

ושוב.

חזרה.

האמירה המודרנית been there, done that

זועקת משעמממם!


אבל התורה -

היא אינסופית.

מכל הבחינות.

לרוחב ולעומק.

כלומר – היא ים של חומר,

אבל אותו חומר הוא גם ים של עומק.


בעל התניא מסביר שהתורה נמשלה למים.

מדוע התורה נמשלה למים?

בפשטות התורה נמשלה למים כי בלי מים אין חיים.

וכך גם התורה.

נראה לנו לפעמים שאפשר לחיות בלי תורה.

אך זו טעות.

אך בעל התניא מסביר הסבר נוסף.

וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם –

מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ,

כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ...

(ליקוטי אמרים תניא פרק ד)

והוא ממשיך ומסביר שהתורה מתלבשת באותיות התורה ובמצוות.

התורה היא גילוי של הקב"ה,

אורייתא וקודשא בריך הוא חד,

כיצד היא נכנסת לקווקווים שעל הדף?

צורות פשוטות.

גשמיות.

זוהי גדולתה של התורה.

שהיא אינסוף אך היא נכנסת לכלים.

למילים.

למצוות.

וכך היא ניתנת להבנה.

אך הפלא הזה,

שהיא יורדת לכלים סופיים,

עלולה ליצור אשליה שהיא סופית.

שהמילים הן כל חזותה.

לכן בא בעל התניא ומזכיר לנו שכמו שקווקווים על הדף –

אלו אותיות.

והאותיות יוצרות מילים,

והמילים מכילות משמעות.

כך המשמעות מכילה רובד.

ועוד רובד.

ועוד.

והשאלה היא לא האם התורה חוזרת על עצמה –

אלא האם אני רואה רק את החזרתיות שבה.

והאתגר הגדול –

שנשכיל לראות את החידוש שבה.

את החידוש שלי,

את החידוש שלי היום.

במילות התורה,

ובמעשי המצוות.


ולכן אפשר לקבל את התורה כל שנה מחדש,

כל יום מחדש.

ולגלות באותה מילה פלאים.

ואפשר לעשות בדיוק את מה שכולם עושים –

ועשו במשך אלפי שנים.

ולחדש.

שנזכה לקבל את התורה בשמחה!

ונגלה בה עומקים ופלאים.


שבת שלום וחג שמח!


0 תגובות