חיפוש

עוד ועוד ועוד | רחל וינשטיין | פרשת וישלח

פרשת וישלח היא פרשת המגירות.

זוכרות את המגירות?

אז לצעירות שבינינו, או לאלו שפספסו את טרנד המגירות,

“מגירות” הייתה תנועה שקראה לפנות את המגירות של החיים – לפנות מקום. להיפטר ממה שלא צריך. הרעיון היה שפינוי חפצים פיזיים מפנה גם מקום בעולם הרוח.

כל חפץ מיותר – צריך ללכת. בלי התלבטויות! להוציא! לפנות!

לעיתים הופעל לחץ פיזי מתון…

נולדו גמ”חים רבים…

זה אחלה רעיון,

ואפילו קשור לפרשת השבוע.

במפגש שבין יעקב לעשיו, לאחר שנים שלא נפגשו, ולאמר פרידה בתנאים לא סימפטיים במיוחד, האחים מתחבקים ובוכים. ואז יעקב מגיש לעשיו מנחה. מתנה.

מי לא רוצה מתנה?

עשיו מסרב.

הכל בסדר. יש לי רב.

כך אומר עשיו.

יעקב מפציר בו לקחת.

אנא עשיו אחי, תיקח את מנחתי. יש לי כל.

עשיו, ברוב טובו, מוותר ומקבל את מנחת יעקב.

הביטויים הללו  – יש לי רב ויש לי כל, זכו להתייחסות רבה.

רבי יעקב יוסף מפולנאה המכונה התולדות, מסביר שהביטויים יש לי רב ויש לי כל מבטאים את המהות של עשיו ושל יעקב.

עשיו אומר שיש לו הרבה, אבל תמיד אפשר עוד. הוא במרדף מתמיד אחר תאוות העולם הזה. אחר עוד ועוד. עוד מה? עוד הכל. בעולם החומר.

יעקב אומר יש לי כל, בעל התולדות מכנה את מידת יעקב “מידת ההסתפקות”. הוא פנוי מן המרדף אחרי תאוות העולם הזה, הוא מבין שיש עוד עניינים בעולם. והחומר שיש – יש. וכנראה מספיק.

יש לו הכל. לא צריך יותר.

פרשת וישלח תמיד עושה לי ייסורי מצפון. אני הרי, יחד עם רבים כמותי, חיה בעולם של עשיו.

לא נעים לומר את זה, אבל זה נכון.

אנחנו חיים בעולם צרכני.

תמיד צריך עוד משהו.

תמיד אפשר עוד.

וגם אם לא ידעתי שאני צריכה עוד משהו – העולם סביבי יסביר לי שאני ממש צריכה.

העולם משדר על התדר של עשיו, וכנראה שגם אנחנו משדרים על אותו תדר. כי עובדה שזה עובד.

לפני כמה שנים הלכתי לסניף הדואר ופטפטתי עם הפקידים. הם סיפרו לי איך לפני כמה שנים היה נראה שדואר ישראל כבר לא רלוונטי, היה נראה שהמעבר למייל הופך את הדואר הפיזי לעניין של העבר.

מיצג מוזיאוני.

עד שהציבור הישראלי גילה את ההזמנות מהאינטרנט.

ופתאום דואר ישראל קם לתחיה, ולא עומד בעומס.

והצרכנות הגיע לשיאים שלא הכרנו.

אז מה, לא לקנות?

לזרוק הכל?

לחזור לעידן של בגד אחד לשבת ואחד ליום חול?

זוג נעליים לכל אדם ותו לא?

כן, כך היה פעם.

אני רוצה להציע פשרה.

קודם כל, כן.

לצמצם בקניה, לפנות מדפים ומגירות.

ואני מדברת אל עצמי קודם כל…

מעבר לכך אני מציעה לראות באור קצת אחר את הרצון הזה לעוד.

הנטיה לצרוך עוד ועוד חומר היא בעייתית.

בעולם החומרי צריך לשים גבול ולרסן את התאווה לעוד ועוד.

אך התאווה הזו מקורה מעולם הקדושה.

בעולם הקדושה זה מצוין לרצות תמיד עוד ועוד.

להתקדם, להתפתח, ללמוד.

התאווה שלנו לעוד היא רצון רוחני, הרעב הוא רעב הנפש.

מכירות את התנועה של לפתוח את המקרר ולסגור?

להסתכל בחלון הראווה ולא לקנות?

אנחנו רעבים! רוצים עוד!

אבל לא רעב ללחם, אלא רעב לדברי ה’, להתחבר אל ה’.

אז בפעם הבאה שתעמדי מול המקרר, או מול חלון הראווה, אול מול המסך…

אם תגלי שאת באמת לא צריכה את המצרך העומד מולך, לכי לפתוח ספר.

או סידור.

או צאי אל השדה…

#מאמרים #רחלוינשטיין

0 תגובות