עבודת המידות-דקלה אופל


בס"ד

עבודת המידות


לפעמים אני קמה בבוקר וכל כולי חדה, ערנית ומפוקסת.

הראש הלב הגוף צועד לעבר הסידור התפילה המצוות שיעורי התורה, יש יעד נעלה והתחושה שממלאת אותי

זכה ואמיתית .

ישנם הבקרים העצלים הללו, שעבודת המידות בהם כה תובענית קשה ,היצר הטבעי איתן משתלט .

עליי להדוף את היצרים הנושנים שהיו עבורי ,עד לא מזמן כה שגרתיים כה טבעיים,

כעת הם האויב ,עליי פשוט להלחם ולכבוש כל יום ורגע מחדש .

יום שישי האחרון התעוררתי לבוקר משוגע הילדים, קניות, בישולים ,

לא התאפשר לי לקבל את השבת מיום חמישי כבכל שבוע , המטלות המרובות של יום שישי נדחסו למסגרת קטנה של זמן ,עליי להספיק הכול , כמו סופה אני נעה בבית .

משתדלת לחתוך את הירק במקום את האצבע ,לשטוף את הבית ולא להחליק ,השעון נגדי אני משתדלת לבשל לכבוד שבת קודש לא בעצביים אלה בנחת רוח .

כל דקה עובדת אני על המידות, במקביל למשימות יום השישי .

השעון מתקתק וכבר רבע לשתיים עשרה, אני יורדת לאסוף את בני מהגן .

אני צועדת נגד רוח אכזרית וקור עוקץ האופייני לחורף בניו יורק.

אני אוספת את יקיר ליבי מהגן ,ממהרת לסופר לקניות אחרונות .

הקטן שעבורו הקניות בסופר הם טיול שנתי במאגר הממתקים מתחיל לבכות הוא לא הולך רגלי יותר ,אלה כמו בכל יום רוצה להיות רכוב על עגלת הסופר.

רוח פרצים משתוללת וקור כואב ,עגלות הסופר ממתינות בטור ארוך מחוץ למתחם החמים ,אני נענעת בסובלנות שעוקצת לי את העור, העטוי תחת מעטפת שכבות של בגדים .

הזרועות כל כך הדוקות למעיל שאני מתקשה לזוז, כמו רובוט כבול אני מרימה את בני ביד אחת, את התיק שלו על שכימי ,וביד השנייה מנסה להזיז את עגלת הסופר.

מושיבה את הסומו הקטן והמסורבל שלי על המושב הגבוהה ,יאללה כולי מחייכת מוכנה לתזוזה ,אך אופס ….גלגל אחד בעגלת הסופר שבור,הקטן מגביר את ווליום הבכי .

אני מדברת עם עצמי "זה לא קורה לי !?" שוב עוטה את החיוך ,השעון מתקתק התבשילים על האש והפנים מאדימות .

אני מנסה להרים את הקטן גדול שעטוי בעטיפות בדים, הידיים כואבות אני מרימה ומושיבה אותו על מושב עגלה נוספת.

רוח מכה בנו אני כמעט מתעופפת איתה, אבל החיוך עודנו קיים, וכל צעד אני מזכירה לעצמי

"דיקוש עבודת המידות !"

אני מתחילה להזיז את העגלה ,אבל לשם תוכניו ת משלו הניסיון מתחיל להכות בי ,העגלה לא זזה תקועה !

אני מגוננת על בני מפניי הרוח , הקטן צורח והרוח סורטת לי את עור הפנים.

אני לא מוותרת הודפת את העגלה קדימה ולאחור מנסה בכוחות אחרונים לגרום לה לקום לדחייה ,בעודי נאבקת באיתני הטבע ובעגלה ,יצא משגיח הכשרות של הסופר לעשן סיגריה, הוא עמד עם הגב אליי ,אישה מבוגרת החלה לשוחח עימו על מזג האוויר.

אני עדיין נאבקת, השיער שלי מנסה בכל כוחו לברוח מכיסוי הראש נוספת לי עוד מלחמה על הראש ,החיוך שלי הופך לקו ישר רוטט, הגוף מתנענע ללא הפסקה אגליי הזיעה מתחילים לקפוא לי על המצח!.

סוף ,סוף !….העגלה משתחררת!לפניי שאני מספיקה ליהנות היא זזה עקום!כל ארבעת הגלגלים נוטים הצידה .

אני כבר בייאוש ממש מתווכחת עם עצמי בקול רעם !פעם סיטואציה כזו הייתה גוררת מילה עסיסית מפי, כיום אני יודעת טוב יותר ,לכן אני משוחחת עם עצמי בנועם ובקשיחות לא מגדפת וכובשת את עצביי החצי עיראקיים חצי תימניים,בקושי !

לפתע עלם החמודות מסתובב אליי כמו מלאך השם מרעיף חיוך ואומר לי משפט איפוס שנשלח משמיים רק לכבודי ,

"רבנית.. !הכול בסדר…. ?!" נימת קולו רגועה והוא מבסוט מהחיים .

אני ממששת את כיסוי הראש בידיים סגולות ,לרגע שכחתי שהוא על ראשי , מאדימה ומפריחה חיוך מבויש….

( כן ,כן עבודת המידות כנראה לא צלחה דייה .)

השליח משגיח מזכיר לי את מקומי ועמדתי ,את מה שאני מייצגת כיום ברגע זה ממש .

"א.. אני מנסה כאן להזיז את העגלה ,הילד בוכה וקר !"

השליח משגיח עוזר לי בנקל מוציא את העגלה, זהו אני ובני בדרכנו למאגר הממתקים החם .

בואו נגיד שאחריי הסיטואציה הזו חייכתי מכל הלב התפעלתי מרמת הדקדוק של הקדוש ברוך הוא לא נותן לי לפספס! איכפת לו גם שאני כמעט מועדת , השם מתריע ושולח עבורי מלאך שמחדד לי את הדרך בה בחרתי ,מזכיר לי את העבודה הקשה שהביגוד וכתר שעל ראשי דורשים .

סיימתי את מטלות יום שישי בכיף בנועם ,וקיבלתי את שבת קודש בעונג סובלנות וחיוך ענקי .

לפעמיים בלי שאני מרגישה היצר, הרגשות הטבעיים מהחיים לפניי התשובה מתגנבים ,עליי לעמוד על הסף על המשמר ולבחור בקפידה את צעדיי, על פי הידע החדש .

לא לשכוח שאני ישראלית בעלת תשובה, יהודייה מאמינה בנכר ,על כתפיי עבודת קידוש השם אליי נשואות עניים מכל עבר .

שנדע בעזרת השם, לעמוד בניסיונות הגדולים והיומיומיים ,

לשפר את המידות וללכת רק קדימה ,שמועדים לדעת לראות את אותות השם, להתחזק וללכת בבטחה בדרך רווית העבודה דרך התשובה ,אמן.

שבת שלום,

דיקלה אופל.

Sofer-d@hotmail.com

0 תגובות