נכנסנו לתקופת ספירת העומר אחרי חג הפסח, תקופה זו של ספירת העומר מאוד מיוחדת.
תקופה בה ניתן להשיג הרבה מתנות גדולות.
חז”ל מספרים על המשמעות של השם “פסח” ומדוע דווקא נבחר לקרוא לזמן יציאת מצרים – חג פסח.
בפשט נקרא ‘פסח’ על שום שבמכת בכורות ה’ פוסח על בתי ישראל ועל בכורות ישראל ומכה כל בכור בבתי מצרים.
ובעמקות מפרשים חז”ל שבפסח שלח אלינו הקב”ה אור של גאולה מעולמות עליונים. אור של דבקות וגילוי אלוקות. הסתרת הטבע מתבטלת ומתגלה שאין עוד מלבדו.
המיוחד שבגילוי זה הוא שבבריאת העולם הקב”ה קבע חוק. חוק שאי אפשר לדלג עליו.
והחוק הוא שאי אפשר לקבל שפע אלא אם כן הכנו כלים לפני כן כדי להכילו.
והכלים הם: כיסופים לקרבת ה’, רצון להשתפר, מעשים טובים, שמירת מצוות ‘עשה’ ומצוות ‘לא תעשה’.
הרצון והמעשים הטובים מזככים את הנפש ונוצר בתוכנו כלי רוחני לקבלת השפע של ה’.
החוק שקבע הקב”ה בשביל קבלת שפע אומר – הכלי קודם לשפע.
כמו שבגשמיות לא יעלה בדעתנו לבשל בלי סיר.
תארו לכם שננסה לבשל מרק על הכריים בלי סיר. מן הסתם לא יהיה מלבב לראות את המטבח הזה לאחר מעשה..
ראשית צריך כלי מתאים ונקי ורק לאחר מכן אפשר יהיה למלא אותו בירקות, בבשר, בתבלינים ובנוזלים.
אותו דבר ברוחניות ראשית יש צורך להכין כלים של רצון ומעשים טובים ורק אז כאשר הקב”ה ירצה הוא ימלא את הכלים בשפע של חכמה, בינה ודעת חן וחסד, רחמים, פרנסה טובה, בריאות בנים זיווגים וכל טוב סלה.
אך בפסח קרה משהו מיוחד. הקב”ה משדד מערכות הטבע – מבטל את החוק שהוא עצמו קבע ושולח לנו אור א-לוקי בלי שהכנו כלים לקבלו.
זה היה הנס של פסח.שהקב”ה פוסח על הסדרים ושולח לנו אור מהגאולה העתידית לתוך כלים קטנים ועלובים.
פותח לנו את שערי מצרים הנעולים ומסוגרים בשמות טומאה וכישופים, מפיל את חיל פרעה לרגלינו, בוקע לנו את הים, ומקרב אותנו להר סיני לתת לנו תורה. וכל זה במתנת חינם ולא לפי ערך הכלים.
במדרש כתוב על מה שנאמר שראתה שפחה על ים סוף מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא.
המדרש שואל איך יתכן ששפחה ראתה משהו שהנביא יחזקאל לא ראה? יחזקאל הנביא הוא כולו קודש, כולו מבוטל לה’, כולו דבקות בה’, ואיך יתכן ששפחה פשוטה ראתה משהו שהנביא יחזקאל לא ראה?
מסביר המדרש ואומר: כאשר הקב”ה מגלה לנביא שפע מאינסוף, הנביא מבין מה הוא רואה. הוא יכול להכיל את השפע הזה בכלים הרוחניים שלו והוא יכול לפעול איתו משהו בחייו. הוא מחובר למה שהוא מקבל. אבל שפחה שראתה את ההתגלות האלוקות המאוד גדולה שהיתה בקריעת ים סוף, ראתה אך לא הבינה מה ראתה.
היא אכן ראתה אבל היא לא יכלה לעשות עם זה דבר, לא היתה לה התעוררות מזה, היא לא הבינה איך להתקרב לה’ טוב יותר, היא לא הסיקה מכך מה הקב”ה רוצה ממנה.
מתאר המדרש, על עניין השפחה שראתה מה שהנביא יחזקאל לא ראה, את עוצם האור שהתגלה בקריעת ים סוף שלא זכה לו אפילו יחזקאל הנביא וכל זאת מבלי שלישראל יהיו כלים לאור זה כמו שלשפחה לא היו כלים.
כשישב נו בליל הסדר ירדו אורות של קדושה גדולה מהשמיים. האם נוכל להגיד שיכולנו להכיל את האורות האלה? לעשות איתם משהו מעשי בחיינו? הרגשנו מה קורה לנו מתוך הבנה ממשית?
היה גילוי מאוד גדול והנשמות התעוררו אך כל אחד התחבר לשפע לפי המדרגה שלו.
אותו עניין שקרה ביציאת מצרים קרה לנו בליל הסדר. התגלה אור גבוה שהכלים -אנחנו- לא ידעו מה ראו. אך הנשמות מרגישות. הנשמה מתעוררת. טועמת טעם קדושה. גם אם אנחנו לא מבינים – הנשמה קלטה.
ואז מיד אחר כך מתחילה ספירת העומר והקב”ה מסלק את האור והגילוי הנפלא הזה ומחזיר אותנו חזרה למדרגה האמיתית שלנו ואומר לנו “בניי אהוביי, עכשיו אנא בואו הכינו כלים וטלו את האור הזה לפי הסדר הנכון”
חז”ל אומרים שזו היא גדולתו של עם ישראל שנאמר כי אתם המעט מכל העמים. אתם ממעיטים את עצמכם. היכן? כאשר אני מאיר עליכם הארה משמיים ולאחר מכן מסלק אותה מכם, אתם לא מתלוננים וכועסים שנתתי ולקחתי מכם ואתם לא אומרים “אם אתה לא רוצה להאיר לנו אז לא צריך”. ו- “אם אתה רוצה אותנו אז בוא אתה אלינו” אלא אתם ענווים. אתם ממעיטים את עצמכם וכאשר אני מסתיר את נוכחותי, מיד אתם רצים אחרי.
כמו שמובא בשיר השירים משכני אחריך נרוצה שאומר עם ישראל לקב”ה וכפי שמבאר רש”י במקום: “כשאני שמעתי משלוחייך (משה רבינו והצדיקים) שאתה רוצה למושכני אחריך (שעל כן הארת פניך אלי והסתרת אותם מיד) תכף רצתי אחרייך”.
דומה הדבר למשחק עם ילד שמבקשים לדרבן אותו לרדוף אחרינו. האם מציצה מעבר לדלת, קוראת לילד ונעלמת, מיד הילד רץ אחריה מאושר מהמשחק. אותו הדבר הקב”ה עשה לנו בפסח.
הקב”ה מראה לנו את הגדלות שלו שהוא מעל כול חוקי הטבע וגם מראה לנו עד כמה אנחנו אהובים עליו שכול העולם כולו שמע את שמועת קריעת ים סוף וכול הניסים שנעשו לעם ישראל.
(המדרש מספר שבזמן שנקרע הים נקרעו כל הימים איתו. אם מישהו החזיק כוס מים בידו המים בכוס נחצו לשניים, כל האגמים נחצו, כל הימים, כל העולם ידע עד כמה הקב”ה אוהב את עם ישראל ועושה להם ניסים.)
ומיד אחר כך אומר לנו עכשיו הבנתם כמה אתם חשובים? עכשיו אתם רואים מי אני? אם כך בואו ותשיגו אותי לפי הסדר הנכון, כל אחד לפי מדרגתו, ממקומו, יתחיל להתקרב אלי.
על פי ההיגיון הדבר הבא שאמור לקראת עכשיו הוא שאנחנו נרוץ לה’ והוא יקבל אותנו אליו בזרועות פתוחות.
בשיר השירים בהמשך לכתוב משכני אחריך נרוצה כפי שהזכרנו – כתוב ברח דודי ודמה לך לצבי
ועוד פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר.
מיד כשאנחנו רוצים להתקרב לקב”ה קורה הבלתי צפוי והקב”ה במקום להתגלות אלינו במתוא תפארתו מסתתר מאתנו.
היינו רוצים שהמשך התסריט יהיה רומנטי וניפול זה על צואריו של זה ונתחבק באהבה אך בפועל מיד כשאנחנו מתחילים להיענות לקריאה הזאת ואנחנו מתחילים לרוץ אחרי הקב”ה אז קורה דבר שלכאורה הפוך לרוח הקריאה שלו אלינו – הוא מסתתר מאתנו!
מדוע הוא בורח אם הוא רוצה שנתקרב?
כל מטרת הסתתרות היא כי ה’ רוצה שנתאמץ לגלות אותו ועצם ההתאמצות היא הכנת הכלים לקבל את אורו כראוי.
המאמץ לגלותו מאלץ אותנו להוציא מעצמנו כוחות נפש שלא ידענו שהיו קיימים בנו.
לא פשוט לחפש אור נעלם. לעיתים זה קשה לנו ולפעמים אנחנו מתלוננים, נשברים, נופלים, אבל עלינו להתחזק בידיעה שהסתתרותו של הקב”ה נובעת מתוך ידיעתו שאנחנו יכולים לבד.
כדוגמת ילד שהמאמץ שלו לעשות דברים לבד מחזק ומחשל אותו. אם בכל פעם שהוא יתאמץ לעלות על הכסא מיד נרים אותו, או שבכל פעם שהוא יתאמץ לאכול מיד נאכיל אותו, הוא ייעשה במוקדם או במאו חר לילד מסכן שלא יודע להתמודד עם החיים. הוא יצא לעולם במחשבה שאין לו כוח. הוא לא יכיר את כוחו.
אם ניתן לו להתאמץ להשיג את מטרתו הוא יכיר את כוחו.
הקב”ה מכיר את כוחותינו ורוצה לתת לנו את ההזדמנות שנכיר גם אנחנו בהם ונוציא אותם מהכוח אל הפועל.
ובמילים אחרות – שנכין כלים רוחניים לקבל את טובו בסדר הנכון.
כדרך הרפואה שמתלבשת במרירות – בתרופות מרות. בבחינת “הנה לשלום מר לי מר” שצריך לסבול מרירות לפני שאפשר להתקרב לנקודת האמת שהיא אור ה’.
וגם מרירות זו היא ברחמים גדולים מה’ שלא מרחיק אותנו יותר ממה שאנחנו יכולים לסבול וכן מרחקנו פחות מכפי מה שמגיע לנו באמת.
ולכן מיד אחרי יום טוב ראשון של פסח אנחנו מניפים את עומר השעורים. שעורים זה מאכל של בהמות -אנשים לא אוכלים שעורים אלא חיטה- ועומר השעורים מרמז על הבהמה הפנימית המתגלה בתוכנו כאשר ה’ מסתיר את פניו.
הנפת העומר מרמזת על המטרה שנניף ונקרב את הבהמה אל מדרגת הנשמה. אל החלק האלוקי שבנו.
רבי נתן אומר שאותה בהמיות פנימית הקיימת בכל אחד מאיתנו היא בחינת רוח שטות.
נשאלת השאלה – והרי אמרנו שחוצבנו ממקור של קודש ואנחנו חלק א-לוקי ממעל אם כך מהיכן הגיעה אלינו רוח השטות הזו, הבהמיות הזו?
אלא שכאשר הקב”ה מסתיר את עצמו מאתנו נוצר בתוכנו חלל, פער, מרחק. נוצרה מציאות של חושך, של הסתרה. של ריקנות וחיסרון. ולתוך ההסתרה הזאת נכנסת – רוח שטות.
אין מצב של ריק ברוחניות, של ‘שום דבר’. במקום שנוצר חלל וריקנות אם לא נכניס לשם במודע ובמאמץ אור תכנס לשם רוח שטות.
היכן פוגשים את זה בתורה? התורה מעידה על הבור שהשבטים זורקים לתוכו את יוסף “הבור ריק מים אין בו” רש”י אומר: “מים אין בו? נחשים ועקרבים יש בו”
או שיש מים – תורה קדושה וטהרה או שיש נחשים ועקרבים – רוח שטות.
הוא לא יישאר ריק. אין ואקום. אין ‘סתם’.
רוח השטות נכנסת בנו כאשר ההסתרה של השם מאיתנו יוצרת בנו בהלה. היה אור ופתאום נעלם. אנחנו נבהלים מכך. מה קורה פה? להיכן נעלם האור? הבהלה הזו יכולה להכניס בנו חוסר אמונה. מחשבה שאין ה’ בעולם. או שה’ לא אוהב אותנו חלילה ועזב אותנו ונשארנו לבד. כל המחשבות הללו הן הן הרוח השטות. רוח שמכניסה כל מיני שטויות לתוך הראש.
מחשבות בהן אנו מאמינים שהשם הלך ועזב אותנו לנפשנו. שאנחנו לא ראויים לאורו. ומשם הדרך לתאוות העולם כדי למצוא נחמה בהן היא קצרה. על כך אומרים חז”ל אין האדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
וכל זה למה? – כי יש הסתרה ולא רואים אותו.
רוח השטות נכנסת כאשר לא מכוונים אל האמת, לא יודעים לאן הולכים. לא יודעים לקרוא את המפה נכון. לא יודעים לפרש את ההסתרה של ה’ כלפינו נכון.
התורה אומרת על העם המלקט את המן היורד מהשמים שטו העם ולקטו. חז”ל אומרים: שטו מלשון שטות. שטו היא גם לשון שוטטות.
ידוע שהמן היה יורד לפי ערך מעשיו של כל אחד. ליהודי צדיק המן היה יורד ממש בפתח אוהלו. הוא לא היה צריך לשוטט וללקט. ואילו ליהודי במדרגה רוחנית בינונית המן היה יורד במרחק מועט מפתח אוהלו. ויהודי רשע היה צריך ללכת למרחקים ולחפש ולהתאמץ כדי למצוא את המן. זה מה שנקרא שטו העם ולקטו.
רוח השטות מאלצת אותנו לשוטט ולחפש כדי למצוא את האמת ואת ה’מן’ – טובו של ה’.
וכן ככל שישנה בנו יותר רוח שטות (חסרון אמונה,בהלה, מחשבה שאין ה’ בעולם) כך אנחנו צריכים יותר לשוטט וללקט כוחות נפש שלנו שהתפזרו.
יש אנשים שצריכים לעבור סיבובים רבים בחייהם וסבל רב עד שהם מוצאים את האמת ואת נשמתם.
איך ניצולים מהרוח שטות – מהבהלה הנוצרת בשל התגלות אור ה’ ואחר כך הסתרתו היוצרת בנו מחשבות שטות? איך יוצאים מהסיבוך הזה?
רבי נתן אומר שהדרך להימלט היא על ידי הצדיק בחינת משה רבנו המגלה לנו ומאיר לכל אחד מאתנו כי בתוך הבהמיות שלנו גם שם ה’ נמצא ואוהב אותנו! גם שם הוא לא עוזב אותנו!
הצדיק מגלה לנו שלרוח שטות אין באמת שום כוח עלינו. הוא אומר לנו: דעו לכם שלא משנה כמה אתם מבולבלים כרגע ועדיין לא רואים את האור וכמה אתם מחפשים פה ושם ואינכם יודעים לאן לפנות ולאן הדרך מובילה אתכם, דעו לכם שגם פה ה’ נמצא אתכם. גם מפה ממש אתם יכולים להתקרב אליו והוא יאיר לכם בחזרה.
הצדיק מגלה לנו שבתוך החשכה, בעצם החשכה, נמצא אור מאוד גדול. בתוך החשכה ה’ יתברך נמצא אתכם.
רבי נתן אומר שבגימטריה שבע פעמים אדם שווה – שטו (שבע פעמים כנגד שבע שבועות של ספירת העומר).
בעצם אומר לנו שבתוך השטות והשוטטות והחושך וההסתרה והבהלה עדין אנחנו אדם. גם שם אנחנו שייכים לעולמות עליונים. כל שעלינו לעשות הוא להפנות את ראשנו למעלה ולא ללכת אחר מחשבות ההבל של רוח השטות.
כול מה שעלינו לעשות הוא לזכור זאת. להחזיק חזק בהנחיית הצדיק המגלה לנו שה’ נמצא איתנו גם בתוך החושך.
שלא ניפול בדעתנו ונבהל לחשוב שאנחנו לבד ואז תקפוץ עלינו רוח השטות ותפיל אותנו ממדרגתנו.
אלא שנדע ונזכור ונחזיק במה שמגלה לנו הצדיק שגם בתוך השטות והבלבולים ודווקא שם ה’ נמצא איתנו ולא עוזב אותנו. בחינת “אציע שאול הינך” בשאול ה’ נמצא קרוב קרוב בחינת – הינך. ממש מולי.
ובכל מקום ובכל מדרגה חשוב לברר מחדש את האדם שבנו המכיר בנוכחות השם בכול עת ובכול מצב מהבהמה שבנו שהיא שטות והבל האומרת לנו כי נותרנו לבד ואנו מופקרים לתאוות ליבנו.
לכן שבע פעמים אדם שווה שטו. כנגד שבע ספירות שיש לברר בעולם הזה – חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. בכל אחת מהספירות והמידות הללו עלינו לגלות שוב ושוב את נוכחות השם איתנו וכך לצאת מרוח שטות לרוח האדם.
לברר איך הקשר שלי עם השם בחסדים שאני עושה? למשל- האם אני גומל חסד לשם שמיים או לשם שמי העצמי?
איך הקשר שלי עם השם בהתגברות שלי על תאוות? למשל- האם אני נהנה מדברים רוחניים או שמא מדברים גשמיים או אסורים חלילה? וכן הלאה בכל ספירה.
ספירת העומר הוא הזמן המסוגל לבירור הזה ביותר. ודווקא עצם הגילוי והקרבה שהיתה בפסח היא זו שנותנת לנו את הכוח לעשות את עבודת ההתבוננות הזו. הוא גילה לנו את הערך שלנו בעיניו. גילה לנו שהוא מאמין בנו. הנשמה שלנו ראתה אותו, הכירה בנוכחות שלו ובמציאות שלו וכעת יהיה לנו את הכוח להתקרב אליו.
מיד אחרי פסח יש לנו כוח להסתכל על האמת, להסתכל על עצמנו בעיני אמת ומשם להתקרב להשם. כי לוליי הגילוי שהיה בפסח לא היינו יכולים לעמוד בתוקף הבירור של ספירת העומר.
ועיקר הנקודה היא שעצם ההכרה הזו – שה’ איתנו גם בבהמיות ובשאול הפנימית שלנו – ממילא מגלה את ההסתרה ונעלמת הרוח שטות כלעומת שבאה ונותנת בנו כוח להכניס אור בכול מידה ומדרגה.
אומר לנו הצדיק – אם תזכרו ולא תשכחו שגם בתוך הקשיים והניסיונות שמזמנים לכם החיים נמצא ה’ איתכם ולא עוזב אתכם ולו לרגע אחד – או אז תעלם ההסתרה מאיליה ולא תוכל רוח השטות ורוח הבהמיות לאחוז בכם ואז תוכלו להתאושש ולהתחזק בכיסופים חדשים לה’ דווקא מתוך ההסתרה והנסיון.
Comentarios