סליחה, טעות… | רחל וינשטיין לפרשת פנחס

יש לפעמים סיטואציות שבהם אני רוצה פשוט לנתק ולומר: סליחה, טעות!

אחרי שאמרתי משהו, הגבתי בצורה שאני מתכווצת בתוכי רק מהזיכרון.

אבל במציאות, אחרי שאומרים משהו, לא תמיד כל כך פשוט לבטל את מה שנאמר. לא כמו טעות במספר, שמי שענה לעולם לא ידע מי אני.

אלא אם כן אני רשומה אצלו באנשי קשר…

לכל אחד יש נטיות שמלוות אותו לאורך כל חייו. לטוב ולרע.

כך גם בפרשה, אנו פוגשים את שבט לוי ושבט שמעון. האופי הקנאי שלהם מלווה אותנו כבר מספר בראשית. הוא התגלה לראשונה ברוב עוזו בפרשת דינה, ומידי פעם שוב עולה למרכז הבמה.

השבוע אני מתעודדת, אולי יחד עם כל הפזיזים שבינינו, שאמנם אולי אי אפשר למחוק מעשה או מילה ברגע, אבל אפשר לתקן.

שבט לוי הצליח לתקן. וזכה לכהונה ולוויה. שבט שמעון לא ממש תיקן, עיין ערך זמרי בן סלוא.

ונראה לי שסוד התיקון נעוץ בהבנה שאת הטבע אי אפשר, ולא צריך לשנות. צריך לנתב. לרתום.

פנחס רתם את טבעו העצמתי, ופעל בן רגע. במעשה שלו הציל את כל העם, פנחס השיב את חמת ה’ ולכן ה’ לא כילה את בני ישראל.

לפי המדרש נדב ואביהו, פנחס ואליהו אחד הם. אני לא מבינה גדולה בגלגולי נשמות, אבל נראה לי שיש קשר בין הדמויות, ונראה לי שהמדרש רוצה להדגיש את הקשר.

ארבעת הדמויות הללו פועלים באש, במעשים שבג’רגון המודרני היינו מכנים קיצוניים.

רבי נחמן מסביר (בליקוטי מוהר”ן ט’ תנינא) שתפקידם של המנהיגים שלנו הוא ללבות את האש, את להבת ההתלהבות שלנו. הוא מסביר שרוח יש ביכולתה לכבות את האש, ויש ביכולתה להגביר אותה.

הבעירה של הלהבה תלויה בחיבור שלה לפתילה. החיבור שבין החומר לרוח. משב רוח עלול ליצור ניתוק זה או להגביר את החיבור.

כיצד מתגבר החיבור? רבי נחמן מסביר שיש עפרוריות שנחה על הלהבה וממעיטה אותה. העפרוריות של הטבע והחומר מייאשת ומחלישה.

הרוח המעצימה נושבת ומעיפה את העפרוריות ומלבה את הלהבה.

אך לעתים יש רוח סערה, רוח זו מביאה הרס. אש היא גם מסוכנת.

בכולנו יש אש, וכולנו קצת מנהיגים. מי יותר ומי פחות. כל אחד מופקד על להבה או שתיים. או יותר. האש הזו מלהיבה ומחממת, והיא עלולה גם לשרוף.

צריך למצוא איזון נכון. להפיח חיים בלהבה, להסיר את העפרוריות.

לא לשרוף הכל.

אבל לא לשכוח שעם כל הזהירות, יש גם סכנה גם בעפרוריות. אם לא נגביר את האש היא תכבה.