חיפוש

סיפור אישי וחוויתי של אחת מהנוסעות שלנו למסע לאוקרינה עם ר’ יובל אשרוב- חשוון תשע”ג


אני מבקשת לשתף אתכם בסיפור קצר שכתבתי על אותה חוויה מדהימה, על אותו מסע שרק התחיל שם.

עוד שעתיים לעלות השחר, מדינה זרה, מקום קדוש. מחוגי השעון איבדו את קצבן, במקום הזה לזמן אין משמעות. “ככה זה ברוחניות” – אני שומעת את קולו של אבי מהדהד בראשי. אני מרגישה איך כל חוקי הטבע נשברים פה בזה אחר זה. העייפות שניצחה אותי עד לפני רגע, נעלמה כלא הייתה. כוח לא ברור זורם בגופי ודוחף אותי החוצה.

אני סוגרת את דלת הווילה, שרק דקה לפני הגענו אליה. פוסעת בשביל הרחוב, הליכה של עשרה צעדים לא יותר. אני חולפת על פני החייל המקומי ששומר בש.ג. והנה אני שם.

לכל אחד יש את הסיפור המיוחד שלו איך הוא הגיע לכאן. אצלי זו הייתה הבדידות, “ויותר יעקב לבדו” ככה נורית תארה את זה, “גלות הבדידות” . החושך כבר היה סמיך, אפשר היה לאחוז בו, ההרגשה הייתה שעוד צעד אחד ואין דרך חזרה.

“אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך” – הכריזה הבחורה שלידי וקטעה את המחשבות שהתרוצצו בראשי. היא הוציאה שטר כסף, גילגה אותו לתוך קופת הצדקה, הדליקה נר נשמה ונכנסה ברגל ימין פנימה.

בחוץ קרוב לאפס מעלות, אני עטופה מכף רגל ועד ראש, מוכנה להילחם בקור המאיים. אני קופאת במקומי ולא בגלל שהקור מכניע אותי. אני תוהה לעצמי, איך במקום כל כך רחוק, אפשר להרגיש כל כך… כל -כך קרוב!!???!!

גם אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך, אני חושבת לעצמי, שמה כמה דולרים בקופת הצדקה. אבל מי חשב להביא נר נשמה בשלוש וחצי לפנות בוקר?. אישה בשנות החמישים לחייה, מכוסת ראש וחיוך ענק שולפת שקית מתוך המעיל החורפי ואומרת: “קחי, תדלקי גם את נר לצדיק” אני מחייכת, אולי בכל זאת אוכל לעשות זאת כמו שצריך. אני נגשת למעמד הפח, שורות של מדרגות בזו אחר זו ועל גביהן נרות, נרות. חלקם כבר כבו, חלקם בשיא אורן. אני מניחה את הנר על הפח, מדליקה את נר הנשמה, לעילוי נשמתו של הצדיק רבי נחמן בן פייגא.

אבל המציאות הייתה שונה, לא הייתה זו אני שהדליקה את הנר לרבי נחמן, כי אם הוא זה שהדליק את נר הנשמה שלי, זו שכמעט וכבתה….

ובפעם האחרונה – תודה ! 🙂 אפרת מני

#יומןמסע #מסעלאוקרינה #ערשהחסידות #ערשהחסידותבאוקראינה

0 תגובות