המלכנו את ה',
עלינו במעלות בתשובה.
עשרה ימים.
של תשובה.
צחצחנו את נפשנו,
מירקנו.
כיבסנו.
התוודינו.
הכינו על חטא.
התרנו את כל הנדרים.
הבטחנו להיות טובים.
חדשים.
יצאנו עייפים,
מצוחצחים.
לבנים,
חשופים.
התהליך הזה,
שאנו עוברים אותו בכל שנה,
עלול להיות מתיש, ואולי קצת מייאש.
כי אחרי כל העבודה הקשה,
אנחנו עומדים מול עצמינו,
ושואלים את שאלת השאלות.
ומה עכשיו?
האם השתנינו?
האם אכן נצליח לממש את כל הקבלות?
להצדיק את המילים והתקוות?
או שאנחנו מי שאנחנו,
ואת כל התיקים שלנו סחבנו,
ועודנו סוחבים.
ואחרי כל העבודה הקשה,
אנחנו בונים סוכה.
ויוצאים אליה.
למסע.
דירת ארעי.
ופותחים את סוכתנו לאורחים.
ולא סתם אורחים.
אורחים מכובדים,
אח"מים.
שבעת הרועים.
רב צדוק (פרי צדיק על סוכות תורה ב',ז') מסביר שכל אחד משבעת הרועים מביא עימו הארה.
וכל הארה היא שונה.
כל אחד הוא חלק.
חלק א-וה ממעל.
ובסוכות אנו זוכים להביט בהארת הקדושים הללו.
כמו שכל אחד מן הרועים מביא עימו הארה שהיא חלק,
כך כל אחד מאיתנו מאיר.
אור גדול,
אבל חלקי.
חלק מסגולתה המיוחדת של סוכות היא היכולת,
למרות חלקיותנו,
לגעת באור השלם,
לשהות בו לרגע.
כי חג הסוכות הוא חג האמונה.
יושבים שבעה ימים בצילא דמהימנותא.
האמונה מזכירה לנו שאנחנו חלק.
חסרים.
וחלק -
ממשהו גדול.
שכל התיקים שלנו,
החלקיות שלנו,
היא חלק מהסיפור.
כי אכן אנחנו חלק.
אבל זה שאנחנו חלק,
זה בסדר.
זה נפלא ממש.
כי חלק ה' עמו – ה' חילק לעמו מתנות,
חלקם.
כל אחד הוא חלק.
והאמונה מחברת את כל החלקים אל השלם.
מזכירה לנו שאנחנו חלק א-וה ממעל.
בתהליך התשובה יש המון אחריות.
חשיבה.
אשמה...
אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בשליטה...
שמשהו כאן תלוי בנו.
אחרי הימים הנוראים מגיע חג הסוכות,
חג השמחה.
מה?
שמחה?
איך שמחה?
בא לנו להכות עוד קצת על חטא.
לצום עוד כמה ימים.
לא?
השמחה של חג הסוכות היא שמחת האמונה.
שאם נודה על האמת,
היפך השליטה הוא האמונה.
לזכור מי שולט פה באמת.
וטוב שכך.
שתחת סכך הסוכה,
תחת צל האמונה,
כל החלקים מתאחדים.
זוכים לביקור של אושפיזי מהימנותא,
אורחי הכבוד המבשרים בשורת אמונה.
יושבים יחד,
ושמחים.
שמחה שהיא שיעור באמונה.
חג שמח!
שנזכה לשבת יחד בסוכת דוד,
במהרה!
ความคิดเห็น