אחת התמיהות שמעסיקות אותי במחשבה על השואה היא השאלה איזה כוח בנפש החזיק אותם? מכוח מה המשיכו לחיות יום אחר יום בתקופה הנוראה הזו? איך הייאוש לא השמיד את הרוח שהמשיכה לעמוד בגוף השבור והמיוסר, איך נפש יהודי הומיה בחושך הסמיך והקר הזה. איך? סיפור אנושי אחד, לכאורה קטן יחסית לסיפורי הזוועה והגבורה, ריגש אותי. אתמול ב”אשירה” סיפרה חיה שנור ניצולת המחנות, על שמלת הכלה שתפרה אמה ניצולת שואה במחנה ברגן בלזן. הנורמליות המטורפת הזאת של אישה בתוך התופת עם שחרור המחנה, גוף שבור ומעונה ורוח של תקווה. הרצון להינשא, הרצון ללבוש ליום כלולותיה במחנה ברגן בלזן שמלת כלה, להיות יפה ולבושה בלבן. הרצון הזה שטלטל והפעים אותי, איך נשיות, יופי ואסתטיקה שורדת תופת, רעב, מחלות ורצח עם. בשפיות בלתי נתפסת, הצליחה לתפור שמלת כלה משקי תפו”א, צבעה בסיד לבן, רקמה פרחים, סידרה קו מותן עם חבל. ועמדה מתחת לחופה במחנה השמדה עם שמלת כלה לבנה, כסיד ומסיד. 50 נשים לבשו את שמלת הכלה הזאת במחנה בזו אחר זו, עמדו תחת החופה והקימו 50 בתים יהודים שתחילתם במחנה השמדה, ואחריתם בתקווה, אמונה ואהבה. חיה, ריגשת אותנו אתמול בסיפורך האנושי והנשי. ברצינות, בתקווה ובאמונה. שנזכה.
לסיפורה המלא של גב’ חיה שנור – https://ashira.co.il/46549.html