האר”י הקדוש מלמד אותנו שכל חגי תשרי הינם מהלך אחד בבניית שיעור קומתה של השכינה, מהלך המבואר בפסוק בשיר השירים “שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני”. “שמאלו תחת ראשי” אלו ימים נוראים, זמן בו הלבנה שנמשלה לכנסת ישראל , לשכינה, במיעוטה, וקודשא אבריך הוא קרוב במלוא גבורתו ודינו, ולכן זהו זמן של שמאל, של מידת הדין. לאחר מכן מגיע חג הסוכות, השמחה החסד והאהבה, ימים בהם הלבנה במלואה, ואז רוממותו יתברך מתבטאת בקרבנו על ידי מצוות ומעשים טובים, וזה זמן של “וימינו תחבקני” . ומה מבטא בחג הסוכות את החסד והאהבה? מצוות רבות, אך המרכזית שבהן היא מצווה שהונהגה בימי בנין בית המקדש בחג הסוכות, מצוות ניסוך המים, כדברי בעל ה”נתיבות שלום”: “והדרך להגיע לאהבתו יתברך הקב”ה במצוות ניסוך המים. מים עניינם חסד ואהבה כידוע.” “וזה הוא עניין ניסוך המים, דמים מורה על מידת אהבה, וניסוך המים היה גילוי האהבה בין הקב”ה וישראל. וי”ל שלכך הוא נזכר רק ברמז, כי עניינו הוא אהבה מוסתרת בחי’ דביר המוצנע. וניסוך המים היה הקרבן הקדוש ביותר, כשמו ניסוך המים, שאז נשתפכה האהבה בין קוב”ה וישראל. “
המים, יסוד החסד והאהבה, והם יסוד הטהרה. בניסוך המים בבית המקדש שיירה הייתה הולכת למעיין השילוח בתרועה ושמחה, ושאבו משם מי מעיין שלאחר מכן נוסכו על גבי מזבח העולה, ומשם זרמו למטה דרך השיטין של המזבח עד למי תהום. ומי התהום בקבלם את המים המנוסכים, לא נותרו ללא מעש, אלא הביעו מימיהם לקראתם-
אמר רבי אלעזר כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך” סוד ניסוך המים טמון בסוד ההבדלה בין מים למים ביום השני לבריאה, ושם גם טמון סוד טהרת המים. ביום השני לבריאה מופיע הפסוק “ויהי מבדיל בין מים למים”. המדרש דורש את הפסוק כהפרדה בין מים עליונים למים תחתונים- “וכל העולם מוקף על סנפירי לוויתן עומד במים התחתונים ונמשל בהם כדג קטן בים. ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית ומי בראשית על גבי אוקיינוס, ומי אוקיינוס על מי בוכים. ולמה נקרא שמם בוכים? שבשעה שחצה הקב”ה את המים, חצים נתנם למעלה וחצים נתנם למטה. אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים:אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו והיו מעיזות פניהם, רצו לעלות למרום. עד שגער בהם הקב”ה וכבשם תחת כפות רגליו. אז אמרו לפני הקב”ה: גלוי וידוע לפניך שבשביל כבודך עשינו.אמר להם הקב”ה: הואיל ובשביל כבודי עשיתם דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה עד שייקחו מכם רשות, שנאמר:” מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'”.
המים התחתונים, מי הנביעה מסמלים את השתלשלות הבריאה. את הירידה למטה של עולם החומר. את ההתרחקות מהבורא. כל ירידה למטה תחילתה בכאב, בפרידה. הרצון הטבעי, להיות קרוב לבורא, נגזל מהמים התחתונים והם ממורמרים על כך. מדרש זה מסמל את כאבה של הבריאה שהתרחקה מבוראה. הרגשת הנחיתות התמידית שיש לחומר מול הרוח. ובכל הזאת, הקב”ה מעודד במדרש את המים התחתונים, הבוכים. “שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה עד שייקחו מכם רשות” . את ה”רשות” להלל את הבורא ייקחו דווקא מהתחתונים, דווקא מהחומר הכמה לרוח. השירה שהיא התפילה מתחילה מהחסר, מהריחוק. דווקא משם צומחת הכמיהה לריבונו של עולם. בהלכות המקוואות מחלקים בין 3 מקורות מים שהם מיועדים לדרגות שונות של טהרה- מעיין, בור, מים שאובים. מקור הטהרה הגבוה ביותר הוא מעיין. מים שנובעים מלמטה, מים תחתונים. ולאחריו בור, מים שיורדים מלמעלה, מים עליונים. המקור הנמוך ביותר הוא מים שאובים (שכשרים לנטילת ידיים). מהדירוג ההלכתי הנ”ל אני מוצאים שהמים בעלי הדירוג הגבוה ביותר לעניין טהרה הם המים התחתונים. מבנה המקוואות כיום הופך את המים השאובים לדרגת מי גשמים. מי גשמים כשרים לטהר נידות, אך טבילה במי מעיין נחשבת בדרגה גבוהה יותר. מדיון הלכתי זה אנו רואים שיש מעמד שונה למים עליונים ולמים תחתונים אף בהלכה. בניסוך המים נדמים המים המנוסכים על גבי המזבח כמים עליונים, היורדים כגשם אל מי התהום, המים התחתונים, וביניהם מתרחש זיווג המפרה את אדמת העולם. זיווג המחבר בין עליונים לתחתונים, בין החומר לרוח, ואף בין איש לאישה- “אמר ר’ לוי: המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות והן אומרים אלו לאלו: קבלו אותנו, אתם בריותיו של הקב”ה ואנו שלוחיו. מיד הם מקבלין אותן. הה”ד ( ישעיה מה) ” תפתח ארץ” – כנקבה זו שהיא פותחת לזכר ” ויפרו ישע” – שהן פרין ורבין” וצדקה תצמיח יחדיו”- ירדת גשמים” אני ה’ בראתיו ” –לכך בראתיו לתקונו של עולם ולישובו”.
הקבלה הנשית של המים התחתונים, איננה קבלה פאסיבית. כדי שקבלה אמיתית תתאפשר הנקבה צריכה להשתוקק ולרצות את הזכר, להיפתח אליו, לנבוע לקראתו. מונח זה נקרא בחסידות “התעוררות מים נוקבין”. הנקבה המתעוררת לקראת האיש. וזה מה שהתרחש בשעת ניסוך המים במקדש, וזה גם סוד טהרת המקווה בו אנו טובלות ומטהרות מדי חודש בחדשו- “ונמצא שטהרת מקווה נקראת על שם ה’תקוה’, בזה שהמקווה מוחה ומבטל את טהרת את תפיסת החיים המעוותת, ויוצר שאיפה לחיים נכונים, שיתקבלו מחדש ממקורם. וכך גם בטהרת האישה, המקווה נותן את התקווה, שהיא ההשתייכות לצורה הנכונה אליה היא נועדה האישה- להתאחד עם בעלה. ובזה טבילת מקווה מביאה להתייחדות מלאה, ובה נמצא המפתח לאישות נכונה. [וע’ בזוהר (דברים רס’ה) נקראו המים התחתונים ‘ מים בוכים- אנן בעינן למהוי קדם מלכא” והכוונה שהם מייצגים את הרגשת החיסרון והרצון לקבל את השפע, לעומת המים העליונים שהם השפע עצמו].
בחג הסוכות, חג החסד והאהבה, ימים בהם הלבנה במלואה, כנסת ישראל חוזרת להתמלא ומסמלת את ההשתקפות האלוקית בתוך המציאות החומרית של העולם הזה. רעיון זה הומחש בימי בית המקדש בניסוך המים על גבי המזבח. כנסת ישראל מתעוררת לקראת דודה ב”התעוררות מים נוקבין”, כאישה המתעוררת לקראת בעלה.
Ali-beer.co.il