חיפוש

מתן תורה שלי/שומרת שבת

מתן תורה שלי/שומרת שבת

עד לפני ארבע שנים שבועות היה חג שהסתכם בעוגת גבינה ואולי בלינצ’ס

במקרה הטוב. זיכרונות מעבר קיבוצי קצר, כוללים נסיעה על טרקטור, ערמות חציר גדולות בשדה,

הבאת ביכורים ומעדני חלב.

כל הסיפור הזה, של לקבל תורה, הר סיני, לוחות הברית, נצרב בתודעה שלי כסיפור עם יפה. אמנם העם שלי, אבל בכל זאת, סיפור.

איך אפשר בכלל לתאר את הדרך שעברתי במהלך 4 השנים האחרונות? אזדקק להרבה מילים, ועדיין לא הגיע זמנן. אבל אולי ההבדל העיקרי והעמוק טמון בהתייחסות שלי ל"סיפור" המדובר.

מכיוון שעכשיו, כשאני עומדת לקבל את השבת שלפני חג מתן התורה, אני אחוזה בהתרגשות גדולה.

בעוד כמה ימים השם יתברך יתן לעם ישראל את התורה שלו.

גם אני רוצה חלק בתורה שלך, השם.

וזה עדין לעומת מה שאני מרגישה. אין תא בגוף שלי שלא מבקש חלק בתורתך. שלא מבקש את קרבתך.

אני מוכנה למסור נפש ולקבל תורתך הקדושה. ואני מוסרת. כל יום אני מוסרת. גומעת מרחקים של אצני מרתון ותיקים, מטפסי הרים מקצועיים ושועלי קרבות מדופלמים.

להיות ראויה לקבל תורתך הקדושה… האם אני ראויה? אמרו חכמינו שנשים יש להן חלק בתורה בזכות לימוד התורה של בעליהן וילדיהן.. אני רוצה להגיש לך ניצנים. ביכורים. חדשים. אמנם, עדיין לא זכיתי שבעלי ילמד תורה, אבל כולי תפילה, שרק אתה יודע. והילדים שלי המתוקים, מתנות שנתת לי.. אני רוצה להודות לך שחשבת שאני ראויה להיות אמא של נשמות קדושות כל כך. כמו יהלומים שהיו מכוסים בעפר, הם מגלים פניהם החדשות, מגלים את פניך. אתה מאיר בהם.

ביום שישי בצהריים חזרנו מחידון גמרא עירוני בת"א . הבן שלי נבחר לייצג את בית ספרו. כמה למד, כמה רצה.. היתה שם עוגמת נפש שלא קשורה בו, ובעטיה הגיעה למקום החמישי ולא עלה יותר. הוא היה מאוכזב, והאמת היא שגם אני. ידעתי כמה רצה והשקיע, ובעיקר הרגשתי כמה הוא יכול. בשבת שעברה, אמרתי לעצמי שאם יזכה, נאפה עוגה במיוחד בשבילו. כזו עם קרם וסוכריות כמו שהוא אוהב. והוא לא זכה. עמדתי במטבח, אחרי שכבר דיברנו, והוא נרגע. קצת.

ואז פתאום מצאתי את עצמי מכינה את העוגה. חשוב לי לספר לכן שכבר היו מוכנות עוגות לשבת, וניל קינמון, וגם פסי עוגות שמרים במקפיא, אבל בכל זאת – לא היתה העוגה לכבודו. ואז אתה, בחוכמתך ובחמלתך, שמת לי מחשבה שכזו, וגם נתת לי כוח לקום ולהכין – בשבילו. ותוך כדי ההכנה, תחושת ההחמצה התחלפה בשמחה. פתאום הבנתי, כמה אתה שמח בו. בגמרא שלמד, בתשובות הייפיפיות שענה בחידון, ברצון שלו, להתקרב לתורתך, רצון שניבט בעיניים הכל כך עמוקות, יהודיות שלו.

וגם נתת לי שמחה בלב, להבין שזו העבודה שלי בדיוק ברגע הזה.

להכין עוגה לכבודו. כי הוא המנצח שלי. כי בזכותו יש לי חלק בתורתך הקדושה.

כי רק מי שמבין ויודע איפה היה מונח לפני 4 שנים, יודע את גודל הנס שלך. והכנתי את העוגה. באהבה. את הקרם ערבבתי במסירות וקישטתי יפה. וגם דמעות קטנות ונוצצות קישטו אותו. כמו סוכריות שקופות בטעם מלוח-מתוק. לא זכיתי ללוות אותו ליום הראשון לחיידר או לתלמוד תורה בעוגה מקושטת אותיות דבש, והרגשתי שאתה מבקש ממני לאפות את העוגה הזו, לשלוח גם את הבן שלי לעולמה של תורה, במתיקות.

סוכריות צבעוניות ולבנות התערבבו בדמעות של רגעים קטנים. עוד סיפור לפני שבת, מפה לבנה שנפרשת בפעם הראשונה, עוד נר שנדלק לצדיק, עוד תפילה ועוד אחת.

ערב שבת. נרות דולקים בבית. הכל מוכן לכבוד המלכה. כמה תפילות והודאה , בעת הרצון הזו בה שמים פתוחים לעומתי. בדרך לבית הכנסת לקבלת שבת, רוח קרירה ומשיבת נפש, ושמיים יפיפיים של בין השמשות. אני מרגישה שאם רק ארצה, אוכל לעוף. ממש לעוף. להתרומם אליך. והנה אני כבר עושה את זה. אני כבר עפה אליך. ואילו פי מלא שירה כים, ולשוני רינה כהמון גליו וידי פרושות כנשרי שמים ועיני מאירות כשמש וכירח אין אני מספיקה להודות לך על אחת מאלף אלפי אלפים טובות וחסדים, שאתה עושה עמי ועם משפחתי כל רגע ורגע.

…לזכות לתורתך הקדושה…

ובמהלך השבת נתת לי לראות מה חשוב לך. רבי נחמן מברסלב אומר שאין לו לאדם כי אם כיסופים אליו יתברך. הכמיהה. השאיפה. להגיע. ואפילו שהוא מונח רחוק כל כך ואיך יגיע, במחשבתו, הוא יכול. יכול להגיע.

עולם שלם של שאיפות נרקם לו. בחוטים דקים של נימי הלב העמוקים ביותר שבראת.

אני עוד לא שם. גם לא הקרובים לי. אבל כשאף אחד לא רואה, אני כבר יכולה לראות את זה קורה. במקום בו אין זמן, יש רק כמיהה ועבודת הלב, אני חורטת על לוח לבי את הציור הזה. ומתבוננת בו ברגעי משבר, וגם ברגעי שמחה.

אני רוצה להודות לך שאתה מלמד אותי את עבודת השם של האישה, להכין עוד עוגה, ועוד שבת טובה ויפה, לנסוע לשיעורים המרוממים הללו , על הזכות להתבונן ברבנית שלי שכל כולה יראת שמים ועבודתך באמת, וללמוד את ההלכות שציווית עלי, על מנת להתקרב אליך, ולעבוד אותך באמת.

ביום רביעי השבוע, נקבל תורה. כולנו, כאיש אחד. ויהיו שם עשירים בתורה וצדיקים, וגם עניים ששוועתם עולה השמיימה, ואנשים שהארת להם פנימה ומאז הם מחתתים רגליים בדרך התשובה הזרועה מהמורות וחושך, אל האור שהבהב אל נשמתם.

אני כל כך מתרגשת. ומתכוננת. ומתפללת. שאזכה. שלמרות שנשמתי וודאי תפרח לה מגודל המעמד,

אזכה לקבל את התורה שלך, הקדושה.

כתוב שרק בגלל שהיו כאיש אחד – קיבלו תורה. ואני מבקשת מכן, לעצום עיניים רק לרגע, ולדמיין את כולנו עומדות שם למרגלות ההר. חיל ורעדה.

אני רוצה שתדמיינו שלהבת קטנה מאירה בתוך הלב שלכן, את הנשמה. והאור שלה נמשך ממנה אל הנשמות של האנשים שאתן מכירות ואוהבות, ואחר כך אל האנשים שאתן מכירות ואולי פחות אוהבות, ואחר כך גם אל האנשים שאתן לא מכירות בכלל, גם אלו הרחוקים שלא שייכים למחנה שלכן בכלל,שבכלל לא יודעים על גודל המעמד, שבכלל לא מבינים אותו. אני מבקשת מכן להתפלל גם עליהם, כי בתוכם יש אותה שלהבת, חלק אלוה ממעל, רק מוסתרת מאד, מנותקת ממהלך חייהם. אבל היא שם, והקב"ה בוחן כליות ולב יודע. ואוהב ומחכה. יש שם הורים, ואחים, ובעלים, וילדים של נשים יקרות שהשם האיר להן פנים והלכו אחריו. יש שם התמודדות שקשה להסביר לנשים, שגדלו עם שולחן שבת, ושהקימו בית יהודי בדרך ישראל סבא.

אל תשכחו אותם. וגם את כל מי שחי ומכיר תורה ומצוות, ומרגיש רחוק ממנו יתברך.

אל תשכחו גם את גלעד שליט בן אביבה, שיושב לבדו בחושך הגדול ביותר, בבדידות האפלה ביותר.

תתפללו עליו כמו שמתפללים על בן, על בן שלכן.

והכי חשוב לי לומר לכן שאל תשכחו ללמד זכות על עצמכן, שאתן הולכות בדרך. רוצות ושואפות, ובכל זאת מתעוררות למציאות אחרת. ואהבת לרעך – כמוך. רק אם תאהבו את עצמכן, באמת, עם הנפילות, והכישלונות, והמרחק, תוכלו לאהוב רעים – קרובים ורחוקים.


שומרת שבת

ערב שבועות תשע"א



































































































































































































0 תגובות

הלא לכל שירייך אני לינור/ הר’ ימימה מיזרחי ירושלים של זהב אקנה לך! מבטיח ר’ עקיבא לרחל. הוא התכוון לתכשיט זהב יקר שהיה נפוץ אז, כתר בתבנית ירושלים או בלשון אחרת בתלמוד: “עטרות כלות”. וכך הוא עושה. לא