נקיונות? לחץ? ריחות של אקונומיקה?
המעבר שבין אדר לניסן תמיד מעורר בי שאלות ותמיהות. מבלאגן של פורים לנסיון לעשות סדר של פסח. ונראה לי שלא סתם החודשים הללו באים אחד אחרי השני.
כתוב במסכת מגילה משנכנס אדר מרבין בשמחה, משנכנס אב ממעטין בשמחה. באב מאד ברור למה ממעטין בשמחה – באותו חודש היה לעם ישראל חורבן נוראי. אך מה הסיבה לשמחה חודש אדר?
רש”י במקום מסביר שאנו שמחים על הניסים של חודשי אדר וניסן. לפי זה היה צריך לומר משנכנס אדר וניסן מרבין בשמחה. למה רק אדר?!?!
רב צדוק הכהן מתייחס לשאלה הזו ומעצים אותה. היינו מצפים לשמחה גדולה יותר בניסן, הרי הניסים הגלויים של יציאת מצרים הרבה יותר גדולים מן הניסים של פורים שאחד המאפיינים שלהם הוא הסתר.
רב צדוק מסביר שדווקא האופי הנסתר של ניסי חודש אדר הוא המביא שמחה. הניסים של חודש אדר הם כמובן מאת ה’ אך בעולם הנגלה הם מתגלים כמעשה ידי אדם. מרדכי ואסתר נראים כמחוללי הניסים, ובכלל אחד המאפיינים של חודש אדר הוא מעשה ידי אדם.
לכל חודש בקבלה יש אות, והאות של חודש אדר היא ה אות ק. האות ק מסמלת גם כן את מעשה ידי אדם. האות ק היא האות היחידה שממשיכה מתחת לשורה בצורתה הרגילה. (כלומר חוץ מן האותיות הסופיות). רב צדוק מסביר שזה כמו פשלה, ק כל כך רצתה להיות ה שהיא התאמצה יותר מדי. והגזימה…
מי לא מכיר את המצב שמרוב מאמץ הגזמתי? זה קורה כל הזמן. לי לפחות…
אז מה כל כך משמח במעשה ידי אדם? למה אדר הוא חדש כל כך שמח? אם במעשה ידי אדם יש פשלות וטעויות?
אז אמנם יש לנו פשלות, אבל שכשיש הצלחות יש המון שמחה בתוצאות. דווקא העובדה שלא הכל מצליח מעצימה את השמחה של ההצלחות שלנו. וכשההצלחה כרוכה במאמץ, אז היא באמת שלנו.
כשרואים ילדים מכינים מתנות אחד לשני זה מאד בולט. אמנם כל אחד אוהב לקבל מתנות, אבל כשאני את הילדים שלי משקיעים בציורים שהם מציירים ובחרוזים והאבנים שהם מלקטים ועוטפים אחד לשני, ואז צופים בשקיקה כשהשני פותח את העטיפה – אז רואים את השמחה של אדם במעשיו.
זו השמחה של חודש אדר. המעורבות של האדם בעולם וההצלחות שלו שהן שלו מביאות לשמחה גדולה. כשאדם עושה ומשקיע התוצאות הן שלו.
ואז מגיע חודש ניסן שהאות שלו היא האות ה. שהיא מעשה שמים, ניסים גלויים, קריעת ים סוף ויציאת מצרים. והעבודה שלנו בחודש ניסן, לאחר כל המאמצים המרובים היא לשחרר. לתת מקום לה’ לחדור למציאות. לזכור שלמרות הצאמצים, ה’ הוא הפועל האמיתי פה. שכל מאמצינו יהיו לריק ללא סייעתא דשמיא.
מה שתמיד מדהים אותי בפסח זה שלאחר כל העבודה הקשה, בסוף פסח פשוט מגיע. סיימנו או לא, התכוננו או לא, בסוף ליל הסדר יהיה בליל ט”ו. וכך גם היה בגאולת מצרים. עם ישראל לא היה מוכן להגאל. ה’ שלף אותנו משם והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ה’ פעל. לא כתוב יצאתם ובאתם .
בן דוד סיפר לי שלאחר הלידה של אחד מילדיו, שנולד ממש סמוך לפסח הוא ואשתו החליטו לדחות את ליל הסדר. היה פשוט בלתי אפשרי הוא סיפר לי. כמובן שהם דחו גם את בדיקת חמץ וביעור חמץ. ולמה לנו כל כך ברור שאי אפשר ככה לדחות את פסח? כי זה לא תלוי בנו. כפסח מגיע, הוא מגיע!
נראה לי שבעבודת ה’ שלנו צריך מקום לשני הצדדים הללו. מקום של מאמץ ועבודה והשקעה, ומקום של שחרור והבנה שבסוף ה’ מגיע ומסיים את העבודה. או שבעצם הוא תמיד נוכח בה. שגם ברגעי המאמץ והעבודה הוא ליווה אותנו והחזיק לנו יד.
נראה לי גם שדווקא בחודש ניסן ובהכנות לפסח חשוב לזכור את עניינו של חודש ניסן – הצד הא-קי, הצד של השחרור ונתינת המקום למעשיו של ה’. בתוך כל הנקיונות והבישולים ועם כל העבודה הקשה, צריך לזכור שה’ שותף לכל התהליך, והתוצאות תלויות בו.
מאת רחל וינשטיין
Comments