חיפוש

מריבות בין אחים | אתי רוזנצוייז

מריבות בין אחים הן אחת הסוגיות המתישות והמטרידות אותנו ההורים. תחושת של אוזלת יד, חוסר אונים, פחד מההווה ובעיקר מהעתיד, חוסר שליטה, חוסר יכולת להכיל ולהחזיק את הכול גורמים לנו למלאי רגשות, מחשבות ושאלות: האם להתערב. לפשר? לגשר? להסיח את הדעת? למנוע בגופנו? לפצות? לקנות את ליבם? ללמד זכות וזווית אחרת? להיות לולייניות בשביל שבבית שלנו תהיה אווירה נעימה, וורודה ודביקה עד מאוד, בה אין מקום למריבות כי “כך כתוב בספר???”

והאם יש ביכולתנו, עם כל הטקטיקות והתכסיסים לעשות זאת לאורך זמן? והאם זה נכון? בעיקר עבור מי??? עבורנו [שאנו עייפים ומותשים מלשמוע את הצעקות והסירנות] או עבורם [שזו בהחלט יכולה להיות הזדמנות להתפתחות והשתלמות ביחסי אנוש ותקשורת בסדנת החיים- בלי תשלום!!!].

בציניות הקלה השזורה בשאלה טמונה התשובה בחלקיותה וההמשך, בעז”ה, במאמר שלפנינו.

מריבות בין אחים היו מאז ומעולם. לא נתייחס למריבות מזמן התורה כי אין לנו כלים להבין ובוודאי לא לשפוט.

מריבות בין אחים לרוב נובעות מתחושה של קנאה, תחרות, תחושה של העדר משאבים של חפצים קונקרטיים או משאבים רגשיים [רק לאחי מתייחסים, לאחותי מפרגנים ומחמיאים הרבה יותר, תמיד אני עושה את העבודות הקשות]. כוחנות, רצון להיות היחיד של אבא ואמא שלי ועוד. המריבות אינן דבר אובייקטיבי אלא ההרגשה שנוצרת בין הילדים וגם בינינו לבין הילדים. הרגשה לא טובה, כעס, קנאה, יריבות, מאבק כוח, מלחמה ואפילו שנאה. התחושות, ללא ספק, אך אם נבחן אותן לעומק נגלה שהן מלמדות על קשר רגשי, תקווה, סיכוי ורצון להיות בקשר בצורתו השלמה והמלאה ביותר. כמובן, אם “ננהל” זאת נכון, בעז”ה.

בית שלא רבים בו הוא בית מת. מסתבר שיש מצבי חירום קשה בהם הילדים לא יכולים לאפשר לעצמם לחיות באותנטיות ולהביע את רגשותיהם בקול רעש גדול וחזק.

אין לנו אפשרות להימלט מכל הרגשות הקיימים. לא כדאי שנעשה זאת, כי ההדחקה, ההכחשה, ההסוואה והטשטוש יציפו הכול בזמן בו לא נעמוד עם האצבע על הסכר [ממש כמו בכל מערכת משמעותית בה אם לא נטפל בקונפליקטים הם יגדלו ויתפרצו במועד ובאופן לא צפויים].

המריבות תלויות לא ביכולת שלנו למנוע או לעצור אותן, אלא באופן פרדוקסלי ביכולת שלנו להכיל אותן ולא להיבהל.

לנו הכי נוח, נעים וקל שיש שקט תעשייתי והכל זורם על מי מנוחות. זה טבעי שנרצה שזה יקרה, האמנם זה אפשרי? כבר דנו בפנטזיית השליטה שהיא בלתי אפשרית להורים מפותחים. מריבות הן חלק בלתי נפרד מהנושא.

היכולת להכיל רגשות קשים זה הפתרון והלמידה לדור העתיד דרכי התמודדות, מה הן. אנו כהורים רוצים ליישר כאב, לקחת כאב, למנוע אותו ולרפד את הדרך, לפחות כאשר הם מתחת סינרינו [מניסיון, גם אחרי]. אך האם תמיד נוכל לעשות את המלאכה במקומם? האם זה נכון עבורם לא להתפתח??? ההתערבות על כל צורותיה אינה טובה למטרה כי היא ב”הפוך על הפוך” מלבה את האש, הופכת אותנו לשופטות ושוטרות, מייצרת קהל להצגה, מחייבת אותנו “לקחת צד” ומשכך להגדיל רגשות בוערים של קנאה, השוואה, תחרות.

לכן, עלינו להבין ובעיקר להפנים, כי מריבות הן שלב טבעי, בריא ומפתח למרות הקושי שלנו להכיל זאת. ואם הן קיימות לצד רגשות של אהבה, פרגון, קרבה ותמיכה שאמורים להיות גם הם. לרוב, הרבה אחרי שהילדים  עברו לסדר היום ומשחקים בנעימים אנו עדיין מלקקים את הפצעים ושבורים מהדרמה שהיתה [זו החוויה שלנו והיא, כאמור, לא אובייקטיבית].

התערבויות של הורים מלמדות את הילדים כי רק להורים יש יכולת לסלק את המריבות וזה הפך הלמידה שאנו רוצים ומצפים שתתחולל “זה חלק מהחיים ותתמודדו ותתחשלו”.

אם נשכיל להפנים, נהיה הרבה יותר רגועים, מווסתים ומשכך הלהבות, באופן טבעי תיקטנה, אי”ה.

מה כן כדאי לעשות בזמן אמת [כי הרי באיבוד שליטה אנו רוצים עשיה תחושת דמה של שליטה].

  1. להיות נוכחים, להציף את הרגשות, לשמוע הכל בלי קול שיפוטי, ביקורתי, מאשים או מסביר. לתת לרגש של כולם מקום בלי סתירה וסטירה. יש מספיק מקום לכולם [לא לשלול רגשות].

  2. אם בסיס הרגש הוא קנאה, נלמד לפרגן. חווית החסר של הילד היא קשה: “אין לי, יש לאחי”, זה כאב עצום. לכן, נלמד מגיל צעיר, עכשיו הוא בנדנדה, במשחק, עם אמא, עם אבא, נחכה בתור ואח”כ/ בפעם אחרת/ בהזדמנות …יהיה גם לך. או: “תפרגן לו ועוד מעט הוא יפרגן לך”.

  3. אין דיווחים מאח על אח. כל אחד מספר על עצמו את התחושות, מעשים, רגשות וכו.

  4. לא אפתור עבורם את הבעיות, אשתדל להעביר זאת אליהם, כך הם ילמדו מיומנות של משא ומתן, סליחה, מחיר על עקשנות, יחסי כוחות, כוחנות, פשרה והתחלה מחודשת.

  5. לא אאפשר אלימות משום סוג. מנטרות כמו :”בבית שלנו לא מרביצים/ אסור להרביץ” תשפענה לאט אם תהיה עקביות ושלילת זכויות בעת מכות.

  6. יצירת חוקים נוספים שיגנו על הילדים: אסור להרוס אחד לשני, בבית שלנו אסור לקלקל. לאמר מילות גנאי או כל תחום אחר שמתאים לבית הייחודי שלכם.

  7. בגדול, רוח הדברים היא לא להתערב, אך כשיחסי הכוחות אינם מאוזנים בעליל, כשיש השפלות או פגיעות פיזיות או אחרות מורכבות, כשיש נפגע קבוע, כשיש פגיעה משמעותית, עלינו גם עלינו להתערב ולעשות סדר. ככלל, לא מדובר בהתנתקות במצבי מריבה אלא בהעברת האחריות לילדים ע”מ שיוכלו להתפתח אך לא להתעלם כי לא נעים לי לשמוע וכך אני חוסכת לעצמי את הדבר.

  8. גם למריבות, כמו לתחומים נוספים, חשוב שהילדים ילמדו שיש תוצאות טבעיות למעשיהם. כך, לא ניתן לקבל מתנה, טיול, הפתעה או אטרקציה אחרת שדברנו עליה כשקורה כך וכך.

  9. חשוב ללמד את הילדים כי “כשאח נגד אח המנצח תמיד מפסיד” ובסיום פרק, כדאי ששני הילדים יצאו עם תחושת ניצחון [למדנו להקשיב אחד לשני, להבין את הפגיעה, לבקש סליחה, לצייר ציור, לתת ממתק, להתפייס] ולא להיות במקום שיש רק מנצח אחד ומפסיד אחד.

  10. אפשר לשאול את הילדים בזמן מריבה :” אז איך את יכולה להתמודד כדי שזה לא יקרה/ כדי שהוא לא יציק לך/ כדי שהוא לא יקח לך?” תתפלאו, הם ממש חכמים, מעשיים ויצירתיים ואם רק נותנים להם, גם בעלי תושיה.

  11. כשילדים קטנים מרביצים אנו אחראיים לכך. לכן, לא נאפשר להם לעשות זאת. נמנע מהם לפני שהם עושים “כי מניעה עדיפה מכול טיפול”.

  12. לפתח ולטפח ערכים חיוביים של שלום ואהבה בין אחים. כתמיד העיקר בדוגמה אישית מתוך מערכות יחסים סובבות מהן ילמדו ילדנו: הקשבה, פרגון, ניהול כעסים, וויסות רגשות, פתרון קונפליקטים, קרבה, אהבה, פיוס ושלל הרגשות המוצבים לפתחנו אך לא מנהלים אותנו ברמה מעשית, כן מורגשים ומדבורים ברמה הרגשית ולעיתים המילולית.

  13. נפנים כאמור את הערכים החיוביים הנלווים למריבות: פיוס, משא ומתן, פשרה, התחשלות, מאבק כוח, מגבירות את היכולת להכיל תסכול, מפתחות עמידות, חוסן, דחיית סיפוקים, הבעת רגשות, אותנטיות, הכלת והבעת כאב, וויסות רגשי, אמון, ביטחון, גבולות, דאגה, הבנה, ויתור, זכויות ועוד.

  14. ומשלכן-

                                       אתי רוזנצווייג – קריאת כיוון                                        תכנון ומימוש תהליכי טיפול ואבחון.

0 תגובות