יום אחד לעומר-חסד שבחסד
נשים יודעות: מידות הן לא דבר סטטי. הן לא נשארות תמיד אותו הדבר בפרט בהיריון, אחרי לידה, בחגים ואחריהם...
בזמנים האלה אנחנו לא מכירות פתאום את מידותינו: איך הפכתי כועסת? למה קשה לי לתת פתאום? פעם היה יותר קל לי לומר לו מילים טובות, איך הפכתי וכחנית כזו?? לא אמרת מספיק תודה יחסית למה שיש- צריכה דחוף להגדיל מידה! להקטין מידה!
ואז? קונים. שיתאים.
ימי העומר הם 49 ימים שבהם המידות נקנות, מחדש, אבל זו גם הבטחה: אם תקני עכשיו, יש סיכוי גדול שתישארי לאורך זמן במידה הזו מפני שמידה שקונים בימים האלה, יש בה כח שרידה מדהים. אז עכשיו, לא סופרים קלוריות, סופרים את העומר: מנת המזון המדויקת שהוריד הקב"ה לכל אדם במדבר, "איש כפי אכלו". את תישארי מלאה בדיוק במקומות הנכונים, תרזי בדיוק במידה ואלה שסביבך יביטו בך בהתפעלות וישאלו: איפה קנית???
והיום: חסד שבחסד .
גם ככה את מרעיפה טוב . זה היום הראשון לחג וצריך לארח/ לעזור/ להיות נוכחת בזמן המשפחתי הזה. אז את מה שאת כבר עושה, (חסד), תזכירי לך לעשות בחסד, ללא מדידה, ללא מרמור, את הרי כבר קשורה בהם נכון? אז שיהיה בלב שמח!
וסגולת היום: לא רק להיות שייכת סופסוף לאיש, לילדים, לעצמי, לעם הזה, אלא גם לזכור לבקש שייכות שתהיה תמיד מלאה בחסד: "וארסתיך לי בחסד"
יום שני לעומר- גבורה שבחסד
והיום: דבר שמתחפש לאהבה.
אנחנו ממשיכות בשופינג המופלא הזה, 49 יום של חיפוש המידה המתאימה לך ביותר.
וכמה פעמים את לובשת שמלה שכולם מחמיאים לך עליה, היא הטרנד המדויק לעכשיו , אבל צפוף לך, לא נוח, לא את.
החסד שבגבורה יצווה עלייך שלא לרצות ( ר' בפתח!) על חשבון הגוף, על חשבון הנפש, על חשבון הנשימה בחופשיות. זה אולי נעים לעין לראות אותך כך, אבל לך- לא נעים.
שכם בן חמור בטוח שמה שהוא מפגין כלפי דינה, זו אהבה, זה חסד. הוא לא יבין למה רע לה כל כך. לפעמים, גם את תהיי בטוחה שחסד הוא, אבל מחסד לא אמורים לסבול, או לגרום סבל למישהו אחר.
היום, את חושבת איפה בחייך נמצא החסד החונק הזה, שמתחפש לאהבה. את משאירה אותו בארון, ולובשת משהו נשים, משהו שאפשר לנשום איתו.
יום שלישי לעומר- גבורה שבחסד
רק היום!!! מה שתוכלי לקנות היום , כבר לא יהיה מחר...
והיום: תפארת שבחסד.
היום אומרים משהו מעודד, מפארים תכונה קיימת. זה החסד המפואר ביותר שיש. ולמה לומר משהו מעודד? מפני שאני חושבת על משפחת מעודד שנמחקה כמעט כולה בתאונת דמים, אני חושבת על הרב חיים הר כסף שאתמול בדיוק מלאה שנה לתאונת הדרכים הנוראה שקטפה אותו ואשתו המופלאה רויטל, העלתה תמונות אחרונות שלו עם הילד הקטן בגינה, שר עם ילדיו הגדולים ואי אפשר שלא לחשוב כמה מילים טובות היינו אומרים אילו ידענו! לא מילים מוגזמות, מילות אמת על מי שהם ומה שהם עבורנו ועד כמה הם מפארים את קיומנו, מילים שחושבים גם ככה ושוכחים לומר, מילים שהן תפילת הדרך לכבישים מסוכנים:" איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". זו תהיה דרך אחרת כשנצא מצויידים במילה מפוארת..
ואל תדחו מילה טובה למחר, מפני שהיום הזה, כשם שאתם עכשיו, שוב לא יחזור:"והמצווה לספור כל יום, כדי לידע ולזכור ימי חיי הבלו, שכל הימים שהוא חי על פני האדמה מנויים וספורים ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום, רק לידע היטב שזה היום, שוב לא יהיה לו עוד, כל ימי חייו"..(ר' נתן, ליקוטי הלכות)
יום רביעי לעומר- נצח שבחסד
והיום: שתישאר חסיד לנצח!
יש ימים שבהם פתאום יש חשק למבצע חסד יוצא דופן, זה יפה. אבל חסד של אמת, הוא נצחי.
לפעמים פליטת פה אחת, מעידה על כך שכל מעשי החסד שלנו לא עמדו במבחן הנצח. "מה שכולם מדברים בספירה, בכל ימי הספירה, הם מדברים רק מהספירה של אותו היום ומי שהוא מבין, יוכל לשמוע ולידע זאת אם יטה אוזנו היטב לסיפורי דבריהם ישמע שהם מדברים רק מהספירה של אותו יום" (ליקוטי מוהר"ן, קפ"ב) והיום, ידברו כולם על "פליטת הפה" של זמר, שבמילה אחת מתגזענת, הרס מפעל של נצח. במשפט שלמה, חיכה שלמה החכם באדם לפליטת הפה הזו, של האם הלא אמיתית. הוא יודע שהחסד של אם לא אמיתית, לא יעמוד במבחן הנצח. לא צריך יותר ממשפט אחד, שלמה, ממילה אחת, כדי להרוס נצח. כמה שמחים אנשים להשליך במהירות בקבוקים לסלי מיחזור כשהם בטוחים שעם הבקבוק הם השליכו גם המון שדים עדתיים. מסתבר שהשדים מתמחזרים גם הם בקיימות מעוררת השתאות.
חסד, כמו מוזיקה, לא יסבול זיוף. לחסד אין סימפטיה לאומנות אנטי סוציאלית בתל אביב, בעין גב או בכל מקום אחר.
והתפילה של היום: שתישאר חסיד לנצח.
חמישה ושישה ימים לעומר- הוד שבחסד ויסוד שבחסד
והיום ומחר: הוד שבחסד, יסוד שבחסד.
איזה חסד, להודות בנחיצותו של אדם אחר! והרי לא היית יכולה לחצות את הים המבהיל הזה לבד! מי היה מזכיר לך כשאת נופלת, שיש למה לחכות? מי יאהב אותך יותר ממנו? מי יצחיק אותך כשאת עצובה? היום מודים להם, לאנשי הגשם השקטים, היום מודים בינינו לבין עצמנו, שלא היינו שורדים בלעדיהם. לכן, בשבת, ניזכר במידת היסוד שבחסד: ניזכר ב"דור המייסדים" של חיינו: ההורים הטובים האלה, בן הזוג הטוב הזה שהתרגלת אליו, החברה הנאמנה הזו. נשמור על ברית עולם בינינו לבינם. לא היינו חוצים את הים ללא אלה שהיו לצידנו בבית הספר היסודי של החיים. בשבת נזכור להם חסד נעורים. "כשאנשים מחכים לכסף, הם לפעמים עצובים. ראשית, כי הם מחכים לבד ושנית, כי הכסף לא תמיד מחכה להם. אבל כשמחכים לקדושה שתיכנס לתוך הלב שלי בימי ספירת העומר, ההמתנה נעשית מתוקה: ראשית, כי אני לא לבד! בספירת העומר כולנו יחד בציפייה משותפת, סופרים יחד את הימים ואם שכחנו לספור? חבר מוציא חבר בברכתו! רק חבר שסופר איתך, יכול להשאיר אותך במעגל הספירה"... איזה יופי!!! (הרב שלמה קרליבך מתוך: כל יום יהלום, מרים דרורי).
יום שמיני לעומר- חסד שבגבורה
מי מונה? והיום: חסד שבגבורה.
השבוע יבקש מאיתנו להתגבר, לא להגיב מייד גם כשבוער מאד, קוראים לזה "לספור". הרב וולבה זצ"ל יביא את העצה הפשוטה של בעלי המוסר: בכל פעם שאת רוצה להתפרץ, צודקת ככל שתהיי, תספרי בשקט, עד עשר, עד חמישים, עד... החסד. והרי את כועסת על המציאות מפני שאת רוצה אותה טובה יותר, נכון? אם כך, מה שבוער בך כרגע הוא שאיפת חסד! תני לשאיפה הזו להתממש כחסד בונה, " עולם חסד ייבנה", ולא ככעס ששובר הכל.
הכעס ההורס, יחשוב רק על הכועס ויפרוק ממנו את תחושת העוול, המוצדקת לפעמים. החסד שבגבורה ישאף לפרוק מהעולם כולו את העוול. זה יהיה כעס מלא בחסד.
המימונה, תהיה עצירה כזו בדיוק.
החג המואר הסתיים. שגרת העומר , על כובדה, מלחיצה אותנו. בואו נחכה עוד קצת. נמתיק ריבות, נמתיק גבורות.
יום תשיעי לעומר- גבורה שבגבורה
"תתגבר תתגבר , כך אומר לי הקול, להיכנע וליפול כל אחד יכול!" והיום: גבורה שבגבורה.
הלילה שוב, כמו בלילות רבים כל כך, נורתה רקטה אל שטח ישראל ועכשיו- תגובה. להבליג? אי אפשר.
לחסל, לכבוש ולכתוש? אפשר, אבל שיקולים ארוכי טווח יחייבו אותנו להיות גיבורים: להגיב באופן מדוד. אין גבורה גדולה מזו. אי אפשר לחסל לכבוש ולכתוש כעס. זה לא יהפוך אותך לאדם טוב יותר. את תרגישי מרה ומושפלת או, לחילופין, קרבן צידקני.
כעס הוא אנרגיה, אי אפשר לחנוק אותו ולפעמים אפילו אסור: כעס הוא תגובתם ההכרחית של ה"טובים" מול הרוע. ולכן "את צורת התגובה על מה שנעשה נגד רצונו, הנקראת כעס, הוא חייב להחליף בצורת תגובה אחרת, הולמת יותר: מגיבים תגובה שקולה, משיבים על טענה בלתי נכונה, אבל בהארת פנים, מוכיחים על עבירה אבל מתוך אהבה ובעיקר- בלי שום התנשאות!" וואו!! ותודה לרב וולבה המופלא. "גם אנחנו נולדנו להיות חזקים אז לא לעזוב ידיים, לא לעצום עיניים, גם בזמנים קשים".
יום עשירי לעומר- תפארת שבגבורה
רואים שאת גיבורה! והיום: תפארת שבגבורה.
בעידן שבו מה שלא מצולם, לא קיים, קשה להיות גיבורה.
איש לא ראה שהתאפקת ולא כעסת , התגברת ולא סיפרת, התלבטת ובסוף לא לבשת כי הרגשת שזה לא. לגבורה אין לייקים ובני אדם, רוצים הערכה! "תלמידי רבי עקיבא מתו על שלא חלקו כבוד זה לזה, ואדם מודד את ערכו לפי ההערכה שמעריכים אותו!" מה שלא מתואר בצילום או תיעוד, לא מפואר בעינינו... וחייבים לומר שלא מעט אנשים הפכו טובים יותר ביודעם שהמעשה ההירואי שלהם יעלה לרשתות ויצבור לייקים. למה לא. אנחנו בעד עולם טוב. אבל מה לגבי מה שלא מצולם? מסתבר שאין דבר כזה: חז"ל על המילים " קדושים תהיו": "ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה והבא עבירה בידו ומתרחק ממנה, בזה קיים מצוות עשה (!) וקדוש ייקרא"... (אור החיים הקדוש).
בענן בשמים, שמורות כל התכתובות שלא כתבת, התמונות שסירבת לראות, המילים שלא הוצאת ברגע האחרון. הקב"ה נותן לך לייק מפואר.
יום אחד עשר לעומר- נצח שבגבורה
"תישארי יהודיה!!" והיום: נצח שבגבורה.
השואה והגבורה, רגילים לומר, אבל צריכים להבין שאלה לא שני דברים שונים. אלה לא ההולכים לטבח לעומת הגיבורים. השואה , היא היא הגבורה.
כמה פעמים את מרגישה, להבדיל אלפי הבדלות, מאופסת, שכוחה, מתהלכת כמו עוד מספר בעולם. כל כך לא גיבורה. הנצח שהגבורה יאמר לך: קמת לבוקר ישן בכוחות מחודשים? ניצחת! נשארת יהודיה שמתפללת עוד בוקר? ניצחת. גם להישאר, כשאי אפשר כרגע לברוח, זו גבורה אינסופית.
איך עושים את זה? איך עשו את זה קדושי השואה? איך נשארו רבים כל כך "קדושים בכל יום יהללוך סלה?" הם הצליחו ומצליחים עד היום לנצח בכל רגע, מפני שיש להם מבט של נצח. עם הנצח ממשיך ללכת וכל פסיעה במצעד , כשאת לא יודעת לאן את נוסעת, היא הגבורה בהתגלמות.
גם עם הנצח מפחד מדרך ארוכה ולכן הוא כזה גיבור על כשהוא קם בבוקר, והוא עדיין עם, וממשיך ללכת.
פשוט תמשיכי. לפעמים זו הגבורה ההירואית ביותר שיש.
יום שנים עשר לעומר הוד שבגבורה
גיבורי ההוד. והיום: הוד שבגבורה.
"ארבעה חייבים להודות: מי שנטרף בים וניצל, מי שהיה בבית האסורים ויצא, מי שתעה במדבר והגיע למקום יישוב, מי שהיה חולה ונתרפא". אלמנטרי, לא? למה ינקטו חז"ל בלשון: "חייבים להודות?" מתי נאמר תודה אם לא באירועים כאלה?!
מסתבר שזה לחלוטין לא פשוט. דווקא אסירי עוני וברזל, לפעמים, כשהשתחררו, "המרו אמרי א-ל ועצת עליון ניאצו" כי הנאצים . ומי בכלל יכול לשפוט אנשים כאלה שחוו הסתר פנים נורא?
ולכן אני מתרגשת בכל פעם שאני שומעת ניצולי שואה מודים: על המשפחה שהקימו, על הארץ הטובה הזו, על העם הזה, מפני שזה מעשה נורא הוד, להתגבר על החושך ולהתמקד באור. ואם הם, האודים המוצלים, מצליחים להודות, אז אנחנו כבר "חייבים להודות". ובראש ובראשונה, חייבים להודות להם, אלה שמחייבים אותנו להתגבר ולהודות מדי יום על מה שיש. "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
להודות, זו גבורה.
יום שלוש עשר לעומר יסוד שבגבורה
תהיי קדושה, בבקשה! והיום: יסוד שבגבורה.
איזו דרישה, להיות קדושה! לא מוגזם? אולי כדאי קודם להפסיק כל מיני דברים רחוקים מאד מהקדושה? אולי לפני שמדברים על קדושה כדאי להפסיק להתמכר לסדרות למשל? לקשרים מזיקים למשל?
צודקת לגמרי.
אבל בתורה, למרבה הפלא, לזה בדיוק קוראים קדושה. לדברים המאד בסיסיים ויסודיים . שמירת היסוד, הכללים הבסיסיים, מיד מזכה אותך בתואר: "קדושה"! וזה בדיוק הפירוש המהפכני של רש"י: "קדושים תהיו- פרושים תהיו" ולא פרישות נזירית אלא "פרושים תהיו מן העריות". התקנת סינון? לא פרצת גדר? "בכל מקום שבו אתה מוצא גדר ערווה, שם אתה מוצא קדושה".
אחד הרעיונות היהודיים שיותר מרגשים אותי.
תבני היום שוב את הגדר הזו שנחרבת לך שוב ושוב, לא כדי שלא תרגישי "טמאה", פשוט כדי שתשמעי היום מלאכים מכריזים עלייך: "קדושה, קדושה, קדושה"
יום חמישה עשר לעומר חסד שבתפארת
למות למות עליך והיום ל' ניסן: חסד שבתפארת.
אנחנו רגילות לומר על סדר הפרשיות האחרון: "אחרי מות? "קדושים" אמור!" זאת אומרת, אחרי מותו של מישהו, יש לומר רק טוב אודותיו. הכלל הזה עצוב. אני תמיד מדגישה את הצורך ב"לפני מות, קדושים אמור!" למה לא עשינו את חסד התפארת הזה, למה לא פיארנו מספיק כשעוד היו פה?!
אז הוא היה סטודנט באוניברסיטת אריאל, והוא עבד למחייתו אבל גם שלח כסף למשפחה, בבית שמש. רק תעצומות הנפש שפיתח במהלך חייו הקצרים, הם שאיפשרו לו ברגע המבחן הנורא לומר לה, לזו שלצידו: "וארסתיך לי לעולם, ואירסתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים", רק הטוב שהיה אצור בו, יכול היה לפרוש מעליה חופה של הגנה בשעת מבחן נוראה, לומר לה ברגעיו האחרונים: " אנא אוקיר, ואדאג למזונייכי, כסותייכי, שארייכי", אדאג לך , אכסה אותך, שתישארי. אמות עלייך.
כמה אנשים צעירים ונאצלים יש לנו בארץ הזו! היום נפאר אותם, את האנשים האפורים, נשים אפר חתנים לראשם, נוקיר את קיומם.
לעילוי נשמת ויאצ'סלב (דניאל ולדי) גולב, ה' ייקום דמו.
יום שישה עשר לעומר גבורה שבתפארת
גבורה שבתפארת והפעם א' אייר: הישראלי המפואר.
היכולת לומר משהו טוב על אדם אחר, על העם שלנו, יותר משהיא מעידה על מי שפיארנו, היא מעידה על מי שבחר לציין משהו טוב, מעלה, במישהו אחר.
"ישראל אשר בך אתפאר!" יאמר הקב"ה מדי יום על ילדיו הלא פשוטים, מפני שהוא עצמו מפואר כל כך.
תלמידי רבי עקיבא שעליהם מתאבלים בימים אלה, מעולם לא הוציאו מילה רעה מהפה. אלא שמילה טובה ומפארת מישהו אחר, גם לא אמרו. אי אפשר לעזור לאנשים כאלה. "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך", על המילים האלה יאמרו חז"ל: " מציון (בשורוק) מעשים שבך!" אומה, כמו ילד, כמו זוגיות, תוכל להתקיים רק כשיציינו, בקול, את מעשיה הטובים הגם שיש בה פגמים! זה תמיד ייאלץ אותנו להתגבר על ציון הפגמים.
"אל תתנו ציונים!" לא נכון. תנו ציונים טובים, אמרו לו שהוא מצטיין, במשהו! קוראים לזה: הציונות במיטבה
יום שבעה עשר לעומר תפארת שבתפארת
האיש שתראו עכשיו, הוא התגלמות התפארת שבתפארת.
הרב זכריה וולרשטיין, איש שזכיתי להרצות לצידו עשרות פעמים, היה החלוץ בטיפול ב"נושרים והנושרות" בארצות הברית. הוא הראשון שעשה את הצעד, מהזוהר שיש ב"קירוב רחוקים", אל העבודה הלא זוהרת של "קירוב קרובים". ואיך הוא עושה את זה?
הוא מאפר להן ולהם, ילדי השוליים, חיים שהפכו אפורים. הוא יצעק ויבכה ויצחק ויאהב, עד שיחזרו. התפארת שבתפארת היא ההגזמה של הטוב. כך צריך בדיוק לפעול עם מתבגרים, כשהרוע והפיתויים והנפילה, נראים להם מוגזמים כל כך.
היום הרב וולרשטיין מובא לקבורה בישראל, משאיר אחריו מאות נערים ונערות יתומים.
יהי זכרו ברוך.
יום שמונה עשר לעומר נצח שבתפארת
כשהידיים כבר לא מלאות
והיום: 18 ימים לעומר, נצח שבתפארת
הפעם הראשונה שבה יופיע השורש ש.כ.ל בתנ"ך, תהיה כשתאמר רבקה לבנה יעקב: "בְּרַח! אחיך מבקש להרגך! לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?!" הרב שמשון רפאל הירש יבאר: "שכל – כמו גפן פורייה ששכלה פירותיה ואין עוד אשכול ונראים הענפים..."
לגפן שנפלו פירותיה, נותרה רק התפארת, הפאורות, הענפים העירומים, נושאים כפיים לשמים.
"ידיים מלאות!" יברכו אותך הזקנות כשתלכי עמוסת בטן, גֶפֶן פֹּרִיָּה, ואילו אישה שכולה תלך הלוך ובכה, ענפיה כבר לא חובקים איש...
אז מה נשאר לה, לשכולה? הנצח.
אל תתנצחו זה עם זה, היא תבקש, אמא רבקה.
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם? למה היא מדברת על שכול כפול? והרי רק יעקב עלול להיהרג?
היא תתאבל על האחווה שמתה.
לְמָה נתקרבנו? ישאל בשואה ה"אש קודש" אותנו, הדורות הבאים. לשם מה היה הקורבן שלנו, אם ביניכם אין קירבה? חדלו מלהתקוטט, מלהתנצח ביניכם.
וזו הצוואה של רבקה: כשנופל אשכול מן הגפן, לפחות הישארו אחים. זה הנצח. רק זה יוכל להפוך את האפר – לפאר. החזיקו ידיים, קל בהרבה לנצח אויב בידיים מלאות.
יום תשעה עשר לעומר, הוד שבתפארת:
וזה מה שכתב הרב אליהו כי טוב זצ"ל, מחבר ספר התודעה, על ההודאה ביום העצמאות.
יום עשרים ושניים לעומר חסד שבנצח:
והיום: חסד שבנצח.
אז מה ייתן כח לאלמנות וליתומים ה"חדשים"? האם גם את חשבת עליהם בכל תנועה שעשית בערב שבת? גם לך פתאום לא היה תיאבון לאוכל המדהים שלך? גם בשולחן השבת שלך נשמעו הזמירות קצת כמו קינות?
ורצינו לרוץ אליהן, אל האלמנות וללחוש להן: "לא לא לא ינצחו אותך, לא ינצחו אותך כל כך מהר!" מפני שהיתומים הרכים הם הנצח, ועם הנצח יפחד מאד לפעמים מדרך ארוכה אבל איך אמרה אמא רחל בשמך, בשם הנשים כולן? "דרך נשים לי". דווקא מה שנתפס לכאורה כחולשה נשית, כשמיטה, כניצחון זמני של הרוע, הוא שיעמוד שם על אם הדרך וילחש לך: אל תמנעי קולך מבכי, " ויין מאמע, ויין" כי גם דמעות מנצחות לפעמים. אלפי נשים לידך ינצחו איתך את הדרך, ובילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
יום עשרים ושלושה גבורה שבנצח
והיום, גבורה שבנצח:
אתמול, בשבעה הצפופה באלעד, אמר פתאום היתום בן ה-6 של בועז גול הי"ד לאמא: "שימי לב אמא! גם אבא וגם האבא השני (יונתן חבקוק הי"ד), הם מוסכניקים. עכשיו בשמים הם משמנים את הגלגלים למרכבה של המשיח". כך הוא אמר לה, בקול גברי כל כך, הילד הקטן כל כך. וחשבתי לעצמי כמה ישב הפעוט הזה וחשב איך הוא מנחם את אמא, חשב איך הוא תופס פיקוד עכשיו, איך הוא משמן לה את גלגלי הלב כדי שתמשיך לנסוע.
ובתה בת ה-18 היפהפיה של לימור חבקוק, לא זזה מאמא. ידה בתוך ידה, מחייכת אליה, תופסת פיקוד, אומרת לי אבל בעצם מדברת רק לאמא: "הוא נלחם כמו גיבור! גם עכשיו הוא לא יעזוב אותנו". והילד יפה העיניים של נופר בן יפתח פשוט יושב בחיקה אבל בעצם היא זו שמתנחמת כל כך בחיקו.
הארץ הזו מגדלת ילדים גיבורים. גיבורים בעל כרחם. ובעוד שאויבינו יגדלו ילדים שחושבים שגבורה היא לרצוח, הנשים שלנו מגדלות ילדים שמבינים, בעצמם, מבלי שאיש אמר להם, שגבורה היא לדעת לנחם. היום, אני מצדיעה לגיבורי הנצח הקטנים של העם הזה.
יום עשרים וארבעה תפארת שבנצח
עדיף ניצחון מפואר והיום ט' אייר: תפארת שבנצח.
"אני פוחדת לצאת מהבית"
" כל אחד נראה לי חשוד פוטנציאלי"
מבינה אותך. ימים מתוחים מפני שכשמחבלים חוצים גדרות, אין חזית לחימה מוגדרת אז איך מנצחים במלחמה כזו?
קודם כל נצחו את הפחד, יאמר דוד המלך . כשהוא יוצא למלחמה, הוא מראה לחייליו את המזמור הזה בדיוק, ס"ז , בצורת המנורה. למה?
מפני שמקומה הטבעי של המנורה הוא לא בחזית, הוא בבית, אבל כשהאויב חודר ,חלילה, לביתיות שלנו, ננצח אותו מכח המרחב הביתי .לא סתם הובס השבוע המחבל בתקוע. בדיוק שם ייצרה אישה חכמה אחת, האישה התקועית, את השמן למנורת המקדש. היא ידעה, האישה הביתית הזו, שאור מנצח חושך, שכשמחבלים חודרים לגינות, ננצח בנגינות.
"וכל האומר מזמור למנצח בנגינות בצורת המנורה כשיוצא לדרך, יכוון בו וייצא לשלום ולהצלחה ויש בו הארת פנים שלמעלה ולא יינזק בעז"ה כל אותו היום". (החיד"א)
וניצחת איתי הכל, והיום: נצח שבנצח.
"ניצחתי ואנצח" יאמר רבי נחמן ו"נחמן" בגימטריה- נצח. למה הוא מתכוון?
רבי נחמן יודע שטיפוסים מתנצחים ומתווכחים, ינועו מויכוח לסכסוך לתביעה משפטית . הם ניצחו? הם ינצחו שוב, ושוב, ולא יוכלו להיגמל ממה שמכנה הרב פאפו: "אהבת הניצוח"! לא פחות! מתאהבים בזה! מכירות כאלה? ללא ספק.
מה גורם לאנשים להתנצח ללא הרף? נכון, האמת. הם יבררו אותה עד תומה ויילחמו עליה מבלי להבין שאמת שגורמת לוכחנות אינסופית, היא שקר. תמיד שקר. וכך יכתוב בגאונות השמורה רק לאיש הנצח, רבי נחמן: "וזה ידוע, שמידת הניצחון אינה סובלת האמת, כי אף יראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הניצחון וזה מבורר מאד! ורק הקב"ה, גם במידת הניצחון הוא אמת, ונצח ישראל לא ישקר".( ליקוטי מוהר"ן,קכ"ב).
אז תהיי אמיתית. רק היום. את לא מתנצחת על כלום, לא מתווכחת ולא מנצחת. ואם בכל זאת זה בוער בך, נצחי את ההתנצחות, ריבי איתה, תוכיחי לה שהיא שקרנית. במאבק הזה, תצאי מנצחת. מבטיחה.
יום עשרים וחמישה תפארת שבנצח
הוא נחוץ לך, תודי!
והיום: הוד שבנצח.
לא מנצחים אנשים שיש לך איתם יחסי נצח.
ניצחת את האיש שאת נשואה לו? קטלת את טענותיו במחי יד? מזל טוב, את נשואה ללוזר. התנצחת עם הבת שלך על מה שלבשה היום? ניצחת במלחמה , הובסת בקרב ושמו: קירבה. "אז לא אומר להם דבר כשהם טועים?" הבעיה בהתנצחות עם אנשים קרובים, היא תמיד ההתנסחות. לא ננקוט בדרך כלל את הזהירות במילים שבה אנחנו נוקטים כלפי זרים.
ורבי מאיר בעל הנס שהיארצייט שלו במוצ"ש הקרוב, יופיע לראשונה ב"מריבה" שבין אב לילדיו הסוררים, אדם וחווה. הם מגורשים מגן עדן אבל אז, "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" ורבי מאיר יאמר: "כתנות אור!". "בוא וראה גדולתו של הקב"ה, שחטאו בניו והלבישם שלא יתביישו".
ה' מקפיד שלא להשאיר את בניו מנוצחים, מפני שהם נחוצים לו כדי שיישאר... אבא . ולכן יאמר רבי מאיר: "אף על פי שחטאו, קרויים בנים". כי למי תקראי "בן" אחרי שניצחת?
הוד שבנצח. תודו, הם נחוצים.
יום שלושים לעומר- חסד שבהוד
קדים ליישוב קידה
כמה סמלי שבשבוע הרז ותורת הסוד, ילוו אלפים את אחד מאנשי הסוד, נעם רז הי"ד.
מי זז היום מבלי לתעד, להעלות, להנציח בפוסט? מיהן נשי הסוד האלה, ילדי הסוד, שיודעים שהאיש, שהאבא, פועל כרגע עבור אנשי הארץ הזו ולא מגלים דבר? בשבוע הזה, אנחנו מצדיעים להם.
"קידה, היא תנועה של כפיפה מן המותן, המציינת כבוד כלפי הזולת". (מילון אבן שושן). הרב הוטנר יקרא לתנועה הזו: "הוד". התכופפות אל הזולת הפצוע, הודאה בחשיבותה של כל בריה, תנועה שיכול לעשות רק אדם גדול באמת.
הקידה, היא אחד מסממני הקטורת היותר צנועים, (- הקושט) אבל לפי חז"ל, היא זו שנותנת את הצבע הבוהק, את האור, לתמהיל הקדוש הזה . איך מזהים אותם, את המנהיגים המופלאים האלה? יהיו להם קרני הוד על הפנים, ממש כמו משה רבינו, ממש כרבי שמעון בר יוחאי. היום נבקש שיהי נועם רז עלינו, נבקש שהקב"ה ייתן מהודו של נועם- עלינו. היום, נעשה משהו בלתי נשכח, מעשה חסד יוצא דופן, ולא נספר לאיש.
ואיזה הוד על הפנים!!
יום שלושים ואחד לעומר- תפארת שבהוד
והיום, ט"ז באייר: פשוט מבקשים שימשיך הטוב הזה! תפארת שבהוד.
התפארת, היא חסד מתמשך שכבר התרגלנו אליו. אנחנו שמחות כל כך באיש הזה, בילד הזה, בחברה הזו, אבל שוכחות לפאר אותם במילה טובה רק מפני שהם שכיחים!
אסור שנשתמש במידת ההודיה , רק כשפנה הודו וזיוו של מישהו, לא עלינו, ופתאום נודה בפני עצמנו עד כמה היינו תלויים בו...
כך למשל, כוחות ההצלה האצילים של העם הזה. בתמונה, מוטי בוקצ'ין דובר זק"א במירון, עדיין מחייך, בדיוק לפני שנה, דקות ספורות לפני האסון הנורא, לפני מראות שאי אפשר לשכוח, לפני לילה מהסיוטים. הוא, כמו גם הצוות המופלא שלו, המשיכו מיד אחר כך וממשיכים, להציל נפשות בשקט, ללא אור זרקורים, מבלי להתפאר.
אז שתישארו לנו תמיד, מלאי עוצמות גוף ונפש, סליחה שהתרגלנו ותודה.
יום שלושים ושניים לעומר- נצח שבהוד
לנצח אחים, נזכור אתכם תמיד.
והיום י'ז אייר: נצח שבהוד.
התיאור הידוע בפיהם של חסידים על מירון ביום ההילולה, היה תמיד: " שמחת תורה בחוץ, יום כיפור בפנים". הכוונה היא שמחוץ לקבר רבי שמעון, ההתרחשות היא של מדורות, שמחה ומוזיקה אבל בפנים... תפילות ודמעות של שעת נעילה.
לא עוד.
בל"ג בעומר תשפ"ב, נדמה שיום הכיפורים בחוץ ויום הכיפורים בפנים מפני שמחוץ לציון, זוהרים 45 דיוקנאות של הרוגי מירון. אי אפשר לעלות להר מבלי לראות אותם, באים לשמחת תורה אבל עולים השמימה ב"ונתנה תוקף" של קדושת היום. פנה הודם. ההוד הוא ההד שמשאירים אחריהם צדיקים בעוזבם את המקום: "פנה הודם". מצד אחד, מקום שהתפנה, מצד אחר- הד קולם יהיה שם תמיד.
היום נזכור את יתומי מירון, את האלמנות האמיצות שאבלן בליבן, צהלתן בפניהן, או בניסוח חסידי: שמחת תורה בחוץ, יום כיפור בפנים.
יום שלושים ושלושה לעומר- הוד שבהוד
היום י'ח אייר: להודות על היכולת להודות. הוד שבהוד.
להיות יהודי, זה קודם כל האפשרות לקום בבוקר, לפקוח עיניים ולומר: "מודה, אני לפניך".
פעולה פשוטה כל כך , ילדים קטנטנים כבר אומרים את המילים היהודיות כל כך האלה. והרב יצחק הוטנר זצ"ל ישאל: למה בתחילת היום? הרי עוד לא קרה דבר שאפשר להודות עליו? והוא יאמר, שאפשר לומר "תודה" אחרי ארוחה מופלאה, אחרי נס, אבל רק ביהדות יברכו גם ברכה ראשונה, יאמרו תודה מראש רק על זה "שהחזרת בי נשמתי בחמלה" , על עצם היכולת להודות.
שני נערים יפי תואר שוכבים בבית החולים אלי"ן בירושלים, מאז אסון מירון. אלעזר ברגר ויוסי רייט. את הפעולה הפשוטה שעשו שנים , אמירת "מודה אני", הם עדיין לא יכולים לעשות. נחשוב עליהם ב"מודה אני לפניך" הבא שלנו, על המשפחות אצילות הנפש שלהם, נבקש שיחזיר בהם נשמתם בחמלה , שתרבה אמונתם.
יום שלושים וארבעה לעומר: יסוד שבהוד והיום, י"ט באייר: תודה על מי שלי נתת.
אתמול, ברוח הקרה ביישוב קידה, סיפרו הלוחמים והמפקדים על נועם רז, הי"ד, שנפל בג'נין ואני, שאלתי את אפרת, האלמנה המוארת הזו: "זה לא היה קשה? 20 שנה עם איש שנמצא כל כך הרבה רחוק מהבית?" ואז היא הביטה בי בעיניים הירוקות שלה ואמרה: "זה לא מתאים לכולן, אבל דעי לך שה' נותן לכל אחת בדיוק את הזוגיות שמתאימה לה. רק לה. לי זה התאים", היא אמרה.
ורציתי לבכות.
א. מפני שכמו שברגע שהגעתי , אפרת מיד הורידה את הסוודר שלבשה ועטפה אותי ("את ירושלמית, קר לך!), וכמו שרצה לארוז לי בשקיות ממה שהביאו לה חקלאי האיזור אצילי הנפש עד שמישהי צעקה לה: "תפסיקי! אסור לך להגיש!", כך היא גם לא שחררה אותי לדרכי מבלי שתתן לי עצה להעביר הלאה. כמה התרגשתי מזה! באתי לקידה? היא תוציא אותי בידיים מלאות.
ב. היא לא תסכים, ממש כמו האיש שלה, שיקשרו לה כתרים של הקרבה או מסירות נפש. זה היה נכון ומתאים, היא תאמר, כאילו לא היו רגעים קשים, כאילו לא היה געגוע והחלטות קטנות שחייבים לקבל הרגע, לבד.
ג. היא אלמנה, והיא תתן עצה בזוגיות . היא תאמר כשה' לקח לה, ראי מה ה' נתן לך, יהי שם ה' מבורך.
היום מודים על הדבר היסודי הזה, הכל כך לא מובן מאליו, האיש הזה שמתאים רק לך.
יום שלושים ושישה לעומר: חסד שביסוד והיום, כ"א באייר: מה הוא עשה ביסודיות? חסד שביסוד
בחורה מתוקה התייעצה איתי לגבי מישהו שהיא פוגשת. "הוא מהפכן!" היא אמרה בעיניים מצועפות, "הוא לא מוכן ש.... הוא לא מסכים עם.." היא ציירה לי לוחם צדק אמיתי ואני רק שאלתי: "במה הוא כן מאמין?" איש מהפכות, עלול לפרוע גם מערכת זוגית, גם עבודה סדורה . אז נכון, ללחום נגד עוולות ורוע זה מדהים. כך פותח ספר התהילים: "אשרי האיש אשר לא", אבל במה הוא "עץ שתול על פלגי מים?" האם יש מסגרת שעד היום הוא לא פרע? האם עשה פעם משהו ביסודיות וסיים עד הסוף? אם כן, גם המלחמה שלו בעוול- חסד היא.
לוחמי חסד, חייבים גם להצטיין ביסודיות וזו אולי כל תורת הזוגיות על רגל אחת.
יום שלושים ושישה לעומר: גבורה שביסוד והיום, כ"ב באייר: לנטוש לפני הסוף?
גבורה שביסוד.
"אני לומדת לתואר ונמאס לי. לעזוב?" אנחנו בעידן המבחר האינסופי ולכן, הנטישה קלה מאי פעם. "אל תיטוש" הוא אחד הציוויים הלא פשוטים בזמני שפע.
נכון, אין מצווה להיות במקום שלא משמח אותך אבל אם עברת את הרוב- תהיי גיבורה, סיימי! למה? מפני שההתמדה עצמה, בונה עוצמות נפש. מידת היסוד, נוטעת באישיות יסודות שאי אפשר לערער.
כשרבי אלעזר בן פדת סובל מאד, הוא ישאל את הקב"ה : האם כבר עברתי את הרוב, או שמרבית המסלול עדיין לפניי? וכשהקב"ה עונה לו שחמישים אחוז כבר מאחוריו, הוא ימשיך, בגבורה , אל סוף המסלול.
על נעם רז הי"ד, אמר אחד המפקדים: "הוא לא היה אופנתי. היתה לו התמדה".
נדמה לי שצריך להכריז על ליין חדש : "צועדות עד לסוף המסלול".
זה בייסיק. או בעברית: יסודי.
יום שלושים ושבעה לעומר: תפארת שביסוד
על צניעות ויופי והיום: תפארת שביסוד.
שבוע היסוד בספירת העומר, ידרוש מאיתנו , גברים כנשים, צניעות. כמה חוסר צניעות יש בתפיסה לפיה צניעות מזוהה אך ורק עם צורת לבוש. בתנ"ך יופיע המושג הזוהר הזה, כאיזון מופלא בין הפנים לבין החוץ: הנביא מיכה ישאל: מה ה' אלוקיך דורש מעימך? והוא יענה: "עשות משפט"- זה הצד הנראה, המוחצן, מפני שהצדק צריך להיראות, "אהבת חסד"- תכונה פנימית שרק את יודעת אם קיימת בך וביניהם? "והצנע לכת עם ה'". וואו.
איך משיגים איזון כזה? איך לא טובעים ברשתות החברתיות כל היום, ומצד שני - איך לא נבלעים בבדידות ומחשבות מדכדכות?!
הצניעות לא תדרוש הקפאה של האני. היא הליכה ויוזמה ומעורבות חברתית. ה"הצנע" הוא ללכת! ומצד אחר- אינסוף תפילות, שלא ניעלם מרוב שנחשפנו. קוראים לזה: "עם ה' אלוקיך".
התפארת היא האיזון שבין הפנים לבין החוץ. היום, נתפלל לצניעות המבורכת הזו.
יום שלושים ושמונה לעומר: נצח שביסוד
לנצח כדי שמשיח יהיה שמח...
והיום: נצח שביסוד
עקרונות יסוד, ייאלצו אותנו לפעמים להתנצח, אין מה לעשות! עקרוהות חינוכיים, קדושים, יוציאו אותנו על כרחנו לעימות חזיתי עם אנשים קרובים לנו. איך עושים את זה מבלי לחולל שנאה ומלחמה?
מסתבר שאפשר, בשמחה, כמו הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל.
שבת, תהיה אצלו עיקרון יסוד, וכשהוא יראה חנויות פתוחות בשבת, הוא יאסוף מניינים שיתפללו מולה : "אנחנו חא מפגינים נגד", הוא יאמר, "אנחנו מפגינים בעד. בעד השבת". מסתבר שהווייב הזה, התדר הזה, עובר ברוך ואהבה לצד השני...
וכשרצה להקים ישיבה ברחובות אמר: " משיח יגיע לכאן ויראה מבנה ענק ומפואר ויאמר: איזו ישיבה מדהימה! ויאמרו לו : זו לא ישיבה, זה מכון וייצמן... איך?? " ישאל הרב שמחה , "איך נסביר לו שמדע- יש, ובית מדע לתורה-אין?!"
איזו תוכחה מלאה בחן.
הוא לא יאמר : "אני בצער שאין כאן ישיבה מפוארת ". הוא יאמר, הרב שמחה: "בואו ונשמח את המשיח!"
אז בואו.
יום שלושים ותשעה לעומר: הוד שביסוד
אז מה נשאר אחרי שהוא עזב?
והיום: הוד שביסוד.
ההוד הוא ההד שנשאר אחרי משהו שהיה לו קול ומראה ונוכחות.
"וילך איש". במילים האלה פותח סיפור לידתו של דוד המלך במגילת רות, כששתי נשים נעזבו לנפשן. במילים האלה, יאמרו חז"ל, פותח סיפור לידתו של משה: "וילך איש מבית לוי". "כך בא גואל ראשון, (משה), כך בא גואל אחרון (משיח בן דוד).
הוא הולך ממך. ועכשיו? נשים יידעו מה לעשות. תמיד. בעוצמות שמפתיעות גם אותן!
השבוע באה בדמעות תלמידה שלי וסיפרה לי איך היתה בטוחה שזה זה ופתאום- הוא החליט ללכת.
ואמרתי לה מה שאני אומרת לנשים שעברו, חלילה, הפלה: זה כל כך כואב, אבל עכשיו הגוף שלך יודע. הוא אהב פעם אחת? נולדה בך עכשיו המיומנות לאהוב. מקשר שהתפרק, נשאר הד קולך, או בשפה של חז"ל: "בת קול, כיונה מנהמת". עכשיו, היא יודעת איך להתגעגע ואיך זה מרגיש, לאהוב. נשים לא צריכות יותר מזה כדי ללדת גאולה.
יום ארבעים ואחת לעומר: הוד שביסוד מה שאמא אחת יכולה לעשות!
יסוד שביסוד.
ביום הזה, זוכרים את יוסף הצדיק שמידת היסוד מיוחסת לו .
יוסף השנוא, הזרוק, המכור וכמה אצילות נפש, וכמה כח סליחה וכמה התגברות!
הדבר הקל ביותר כשמוכרים אותך, יהיה להיזרק למקומות הנוראים ביותר. עורפה, שחוותה דחייה מנעמי שאומרת לה :"לכי", נזרקת למקומות הנוראים ביותר שאישה יכולה להיזרק אליהם, כך לפי חז"ל.
מה יציל אותנו, כשנפגענו כל כך, מפגיעה בעצמנו?
תפילה של אמא.
רחל, אם יוסף, תבקש עליו:"יוסף ה' לי בן אחר!" יהי רצון, היא תאמר, שגם כאשר הילד שלי ירגיש אחר, גם כשהחברה תסמן אותו כאחר, הוא לא יוריד מערכו מפני שהורידו אותו, אלא יוסיף קומה חדשה באישיות: קומה של אדם שמושל בחייו, שולט ביצריו ומלא במחילה. בדיוק מה שלא ידעו לעשות אלה שמכרוהו.
היא אחרת פתאום? הוא מרגיש אחר? יוסף ה' לה, יוסף ה' לו, היא תצא מזה מלכה, יצאת מלך
יום ארבעים ושניים לעומר: חסד שבמלכות דברו על לב ירושלים!
והיום: חסד שבמלכות
55 שנה לשחרור עיר המלכות, ירושלים והביטוי "יום ירושלים" יופיע בתהילים בהקשר מבהיל: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים"... לנו, יאמר דוד המלך:"אם אשכחך ירושלים".
מה צריך לזכור ולא לשכוח? שלא מובן מאליו בכלל להיות כאן, בעיר הקדושה הזו, ואם שכחנו אנחנו, נזכור שאויבינו לא שכחו ועדיין היום הזה מעורר התנגדות ושנאה. "תשכח ימיני.. אם לא אזכריכי". את יד ימין דווקא אפשר לשכוח מפני שהיא שם, תמיד, עושה הכל , שכיחה כל כך. כך גם ירושלים. תתרגשו ממנה! יזכיר לנו דוד את עיר דוד, אל תתרגלו אליה ! "למה רגשו גויים" מנוכחותנו בעיר הזו ואתם- כבר לא?
זה מה שיבטיח חתן לכלתו בחופתם: את תהיי שם תמיד, לצידי, כמו חומה מפני ששרוי בלא אישה שרוי בלא חומה ולכן, אני עלול להתרגל, לשכוח להתרגש.
מבטיח לך, יאמר חתן לכלתו, שאביט בך מדי יום כמו בפלא, כמו הצנחן ההוא שהביט לראשונה באבנים העתיקות של הכותל, ויהיו בעיניו כחדשות באהבתו.
היום זוכרים את החסד שבמלכות האצילה הזו, ירושלים. היום מביטים בה כמו כלה, בגימטריה 55 .
לא נשכחך.
יום ארבעים ושלושה לעומר: גבורה שבמלכות
הר' ימימה מזרחי במסר יומי לימי ספירת העומר
התפילה של"ה!
והיום כ'ט אייר: גבורה שבמלכות.
מלכה אמיתית יודעת שהיא... לא יכולה לבד. זו גבורה להודות בעובדה שככל שאת חכמה יותר, יפה יותר, מוכשרת יותר, כך הבדידות תהיה בעינייך בלתי נסבלת מפני שמישהו צריך להכיר בכל הטוב הזה! "יהי מכירך ברוך!" תאמר נעמי בהתרגשות לרות כשסוף סוף מישהו רואה (-בועז) איזו מלכות יש בה!
הורים זקוקים לילדים.
שיביאו להם - כן כן!- כבוד... "כבד את אביך ואת אמך". הורים זקוקים לילדים בריאים, שמחים, מלאים בדעת.
הורים זקוקים לילד שפשוט... יחיה: "לו יחיה לפניך!"
היום, אנחנו מלכות שלא רוצות להישאר לבד. היום, קבע השל"ה הקדוש, יש כח מיוחד להתפלל על הילדים שלי, שיקבלו את התורה שלי, שיאהבו אחד את השני, אמן שיהיו בריאים תמיד!
ואני, מתפללת היום על התפילה של"ה, של המלכה הגיבורה הזו, שרוצה בילדים, שיולדת אותם, שהתפללה אל הנער הזה.
ייתן ה' את שלתך אשר שאלת מעימו.
יום ארבעים וארבעה לעומר: תפארת שבמלכות
תפארת שבמלכות
והיום א' סיון: משקיעים ביופי!
אפשר להניח שכשאמרו חז"ל להכין מאכלי גבינה לשבועות, הם לא ממש התכוונו לעוגה המפוארת שלך, לפשטידות המושקעות, לקינוחים המעודנים. להיפך! מאכלי החלב היו "אוכל לשעת חירום" מיד אחרי ציוויי הכשרות שקיבלו בני ישראל בהר סיני ועוד לא היו בידם כלים לבשר וחלב.
היכולת להפוך משימה מחוייבת מציאות למשימה כיפית ומגונדרת, משאירה בידייך את השליטה בחייך או בעברית: את המלכות.
גם ככה את חייבת לעשות את משימות היומיום המפרכות: עבודה, ילדים, לבוש צנוע בחום הנורא, אז גנדרי אותן! עשי אותן ביופי, ב"טאץ'" הייחודי שלך!
אז היום: כיסוי הראש הכי יפה שלך, ("עוטר ישראל בתפארה"), המתכונים הכי מגונדרים לשבועות, הילדים הכי מפונקים לכבוד ראש חודש, החיוך הכי שמח בבית.
את מחליטה אם יהיה היום הזה סיפורה של שפחה, או סיפורה של מלכה.
יום ארבעים וחמישה לעומר: מלכות שבנצח
והיום: פרק תהילים אחד!
מלכות שבנצח
כמה אחריות מוטלת על כתפיהן של מלכות! את מלכת הבית הזה, מלכת הילדים האלה, צריכה להימלך לפני אלף החלטות בכל יום בעבודה, איך תעמדי בכל זה??? כמו שעמד בזה דוד, מלך ישראל.
הוא ידע שמלך לא יכול לנצח לבד, אז הוא מסר הכל "למנצח". למנצח כשהיה מזמור, למנצח, כשלא עלינו " על מות לבן", למנצח בנגינות...
מלכה לא יכולה לנצח לבד. אז היום, פרק תהילים אחד, ייפתח הספר היכן שייפתח, זה יהיה בדיוק הפרק שאת זקוקה לו היום.
שלום חבר נפגעתי ושבור לב כשקרה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדיי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר אצל זורק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז אף פעם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה…