חיפוש

מנורת הזהב


היה הייתי, ילדה קטנה, שחיפשה את התשובה לשאלה הארוכה הבלתי-נגמרת: "איפה האהבה?"

ידעתי שהיא נמצאת, חיפשתיה כמטמונים וכזהב.

היו הרבה שהצביעו לכל מיני כיוונים: ש’ראו אותה שם’…ו’שם’…ואני רצתי, לא בחלתי בשום כיוון…הרמתי את גלימותיי ורצתי, רצתי, ותמיד נחלתי אכזבה.

לעיתים תכופות מאוד תבעתי אותה מהקרובים לי ביותר באיומים: "תגלו לי אותה! אני יודעת שאתם מחביאים אותה עמוק בתוך הלב שלכם!!" והם היו נבוכים, ואז כועסים, ובטח לא ניראים כמו מי שאי פעם ראו את האהבה.

האכזבה חרצה בי קמטים של כעס, נדדתי…ביקשתי……..’את שאהבה נפשי ראיתם????..’

ובאמת ‘כמעט שעברתי מהם…’ עד ש….האהבה רכנה אלי

בלילה אחד מיוחד…..

עת הירח היה כסוף ומלא רחמים

כמו אם שכמהה להניק

האהבה ירדה אלי

בעודי שרועה על הדשא בגינת הבית ומייללת יללות אחרונות של ידיעה

היא באה

וליטפה את ראשי

ומוזר..

היא לא דמתה לשום דבר שדימיינתי או שסיפרו לי

לא בסדנאות

לא בספרים

לא האנשים הקרובים,

היתה לה מהות משל עצמה

איכות מרפאה ועמוקה ומאפשרת

היא סיפרה לי עלי דברים שידעתי והסירה ממני ספיקות רבים

אני בתורי סיפרתי לה שאני מפחדת מה"מקביל שלה": זה שתופס את מקומה בהיעדרה: ה’כעס’…, ושאני לא רוצה להרגיש שכועסים עלי

והיא אמרה שהוא דמיון, ושמתחת ללבבות שיוקדים מאש וזעם, האמת תמיד מצויה, האהבה, אצל כולם!

*****

"אז למה?" שאלתי אותה, "למה הם לא מראים? "

‘כי הם לא יודעים..’, היא עונה..’כמוך, הם מפחדים מהכעס ומאמינים לו, כמו מאשליה ותעתוע, ולא מאמינים שאי פעם יוכלו באמת למצוא אותי שוב, אני נסתרת…אפילו מהם’

"ואיך זה שנגלית לי?" שאלתי

‘כי רצית. כי חיפשת אחרי…כי האמנת שאני נמצאת, לא רצית להאמין באמת לכעס הזה, לדמיון הזה..’

‘ועוד דבר..’ הוסיפה, ‘יש מבחן גדול שמתרחש בחייו של כל אדם…הרבה מאוד מבני האדם נשברים במבחן הזה ומוותרים עלי, קימטי הכעס שוכנים קבע ונחרצים עמוק במיצחם והם הולכים זעופים ורוטנים בעולם, סגורים כאגוז, אין יוצא ואין נכנס…זה כואב לי..אני אף פעם לא מוותרת על איש, אבל איני יכולה לעשות דבר עד שיאמינו בי שוב…אתערותא דילתתא…’

"אני מרגישה כל כך לבד…" פלטתי

‘אני יודעת, ודעי שאני הכי קרובה אל הבודדים והמקווים כמוך…במרחק לטיפה ממש..’

"ומה יקרה אם אני אכשל? אם הצלפות הכעס יכלאו אותי בדימיונם השיקרי? אם אפול לבור? אם אשכחך? גם את תשכחי ממני?"

‘לעולם לא! אם תשכחי אותי קטנה שלי, אני אמתין…נצח אחרי נצח..אמתין….עד שתבואי שוב….כי אני הדבר היחיד שקיים באמת, וכל השאר דמיון. כואב לי כשכואב לך, והלוואי ויכולתי להגן עלייך מפני הדמיון בעצמו, אבל זה בירור שעלייך לעשות, אני לא פרס, אני אמת, וככל שתטי את המישקל אלי, ככה תחזרי עוד צעד הביתה ותהיי בת חורין, וכל אלו שפגעו בך, גם הם יירפאו, כי האהבה אכן מכסה על כל הפשעים…..תהיי חזקה קטנה שלי…….בכוח כניעתך לאהבה…., אמר פעם מישהו ש/האהבה תלויה באוהב ולא בנאהב/, ואכן זה כך…’

"ואם כל הלבבות יהיו נגועים לגמרי בדמיון, איפה תהיי?" שאלתי בסקרנות

‘יש לי מקום…’

"איזה מקום זה?"

‘זה מקום מיוחד, שנקרא "שבת"…’

‘שבת?? איזה מין מקום זה?’

"זה מקום כזה שלא שכח……." אמרה ונעלמה

******



ואני?

מאז אני רודפת אחרי השבת.


תולעת המשי..






0 תגובות