חיפוש

ממאה שערים לאומן

כשראיתי את הסרט אושפיזין בפעם הראשונה בחיי, הבנתי שיש בעולם עוצמות שאני לא מכירה.

uman.jpg

נולדתי וגדלתי בירושלים. יש לי 11 אחים ואחיות. לאורך 25 שנות חיי הראשונות, אף פעם לא הבנתי את עצמי. מבחוץ הייתי בסדר גמור, מבפנים השתוללה בי חיה.

במקום שממנו באתי, לא ידעתי אפילו למצוא מילים כדי לשאול את השאלות שמילאו אותי. למה השמיים כאלה שחורים והשמש כזאת צהובה? למה הכוכבים כל כך רחוקים והתקרה כזאת נמוכה? למה הרוח שורקת והצמה מהודקת והצעדים מדודים והאנשים בודדים?

הייתי המנקה הכי טובה בבית, ואולי בשכונה כולה. אמא הייתה גאה בי שאני בלעבוסטע מוכשרת, אבל דווקא השוויגער שלי, אישה חכמה ומבוגרת, הבינה משהו אמיתי. נישאתי בחודש אדר ובאתי לעזור לה בניקיון של ערב פסח. כשהיא ראתה איך אני עובדת, אמרה לי, "יש נשים שמנקות את הבית כי הן אוהבות את הניקיון ויש נשים שמנקות כי הן שונאות את הלכלוך. תמיד עדיף לעבוד ברכות ומתוך אהבה".

הלכתי הביתה וחשבתי על זה. שמעתי בתוכי את המילים שונאת, אוהבת, אוהבת, שונאת, וכך פתחתי את דלת הבית שלי, המסודר, המאורגן והמבריק, עמדתי בפתח והסתכלתי בו.

פתאום נכנסתי, טרקתי אחרי את הדלת, נעלתי אותה והשארתי את המפתח בחור שאף אחד לא יוכל להפתיע אותי, והתמוטטתי על המיטה.

"אני לא אוהבת כלום, אני רק שונאת, שונאת, שונאת", צעקתי לתוך הכרית, "אני שונאת את הכל! את הבית! את הבגדים! את הכלים! אני שונאת לחייך, אני שונאת לישון, אני שונאת לקום, אני שונאת לגהץ, אני שונאת את כולם. אני שונאת, שונאת, שונאת!!!"

באידיש זה נשמע יותר חזק, וזה אכן היה חזק. נבהלתי. כאילו מישהו דוחף ומזיז אותי הצידה ומשתמש בפה שלי, בדמעות ובאגרופים שלי. אמרתי דברים שזעזעו אותי. רציתי להעלם. רציתי שייקחו ממני את כל מי שסביבי, כולל ההורים ובעלי. רציתי שייקחו אותי מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהחיים האלה.

רציתי להיות משהו אחר. רציתי לא להיות.

כשזה נגמר חשבתי שהשתגעתי. חשבתי אפילו שנכנס בי דיבוק. הודעתי לבעלי בכולל שילך לאכול צהריים אצל אמא שלו, כי אני לא מרגישה טוב, ונכנסתי למיטה עד הלילה.

בלילה קמתי וסידרתי את הבית וכיבסתי וגיהצתי כאילו כלום לא קרה.

למחרת בבוקר המשכתי כרגיל. אחרי חודשיים התפרצתי שוב.

ושוב, הרגשתי כאילו מישהי מתוכי משתלטת עלי, דוחפת אותי הצידה וצורחת דברים נוראים לתוך הכרית. אפילו הקול שלי היה שונה, עבה. אצלינו תמיד מדברים בשקט, באיפוק.

השתוללתי על המיטה וצרחתי – "אני משוגעת! אני משתגעת! הצילו! הלוואי שלא הייתי נולדת!!"

ושוב נכנסתי למיטה ונפלה עלי חולשה גדולה. אבל עד הערב התאוששתי, וחזרתי לתפקד כרגיל.

בשנה אחת עברו עלי שבע או שמונה התקפות כאלה. ולמרות שכשההתפרצות באה היא היתה מעבר לשליטתי, ולא יכולתי להתאפק גם אם היו מבטיחים לי מליון דולר, בכל זאת זה קרה תמיד רק בזמן שהייתי לבד ויכולתי להינעל בבית ולהסתתר מהעולם. כאילו החיה בתוכי חיפשה שעת כושר, שבה תוכל להתפרץ.

למדתי לחכות לה. למדתי שהיא מגיעה בסוף שבועות ארוכים שבהם עבדתי בכל כוחותיי ונשארתי בלי אוויר. מצד אחד, היא היתה מפחידה ואלימה, מצד שני – חיכיתי לה. באופן מוזר ולמרות כאבי הראש הקשים, הרגשתי שהיא עושה לי טובה, משחררת בהתפוצצות אדירה מטענים ומפנה בי מקום. רק שעוצמות ההתפוצצות כמעט קרעו אותי לגזרים, ועברתי שתי הפלות. הרופאה לא ידעה מה קורה, המשפחה אמרה ‘רצון השם’, ורק אני ידעתי, שהחיה הרגה את התינוקות שלי. הגעתי לרמות כאלה של חוסר הבנה או שליטה במתרחש, שאפילו את הכאב לא הרגשתי מדי. לאט לאט הפסקתי לדעת מי אני באמת, הנורמאלית או הצורחת. כולם אמרו שאני חזקה, מתמודדת, מתאוששת. אני ידעתי שאני חיה על מציאות לא אמיתית משני צידי הגבול

0 תגובות