מודעות עצמית – שיעור שישי
מרצה: הגב’ שוש גבאי
עלבון, תהליך הסליחה וכח השתיקה
חשיבות ההקשבה
לכל אחד יש חלק ששייך לו במה שנאמר לו/ במה שהוא שומע.
כאשר אנחנו מקשיבים לזולת, אנחנו עוזרים לו להוציא את הטוב שבו, ששייך לנו להקשיב לו.
נושאים שונים שנשאלו ונדונו בתחילת השיעור
1) אם כתבנו על אדם עצל שהוא זריז, אז:
א. אם הוא יודע שהוא עצל, והוכחנו לו מקרים (בודדים בכמות אך חשובים באיכות)
ודוגמאות בהן נהג בזריזות והראנו לו שתכונה זו קיימת בו, הוא ינסה להתאים את עצמו
לאמון שלנו בו כאדם זריז.
ב. אם הוא מאמין שהוא זריז (למרות עצלנותו), הרי שהצבנו בפניו רף גבוה של אמון שהוא
ינסה להוכיח כדבר צודק, וינסה בהתנהגותו להתאים לאמון שלו בעצמו כאדם זריז.
2) דרישת קדם לקורס מודעות עצמית הינה להיות אמיתיים עם עצמנו.
אשה שמנסה לעשות שינוי, ועובדת על עצמה על פי השיטות שנלמדו בקורס כדי למצוא
עבודה, ולמרות זאת מפוטרת ממשרתה ושנתיים מחפשת עבודה אך מובטלת, צריכה לבדוק
בינה לבין עצמה אם באמת היא מעוניינת לצאת לעבודה.
יתכן שהפיטורין וחוסר מציאת העבודה משרתים "רווח משני" המאפשר לה להיות בבית, באופן
לגיטימי מהסביבה, שכן "היא משתדלת – אך אין זו אשמתה!"
3) הפחד מלקבל את הטוב הוא אחד מהגורמים המונעים מאיתנו להשתנות.
מתוך הפחד לקבל את הטוב, אשה יכולה למשוך "קטסטרופות", חוויות " ;לא מושלמות", מקרים
שאינם מניחים את דעתה, ופשרות שאינה מעוניינת בהן.
לעיתים הדחייה מקבלת הטוב בחיינו מגיע ממקום של האשמה עצמית (שגם שורשה מתחיל
בחוויית ילדות עגומה שהותירה רושם והטביעה התנהגות שדוחה את הטוב בגיל בוגר = תגובה
רגשית ילדותית לחוויה שקורת לאשה הבוגרת).
הפתרון לבעיה זו הוא תהליך ניקוי האשמה וטעינה בטוב. ברגע שהאשה מודעת להיותה דוחה
את הטוב בחייה, וכאשר היא תקבל החלטה להתחיל להכניס את הטוב לחייה כי היא מבינה
שמגיע לה חיים טובים, אז היא תרצה בכל פעם לנקות מעט מתחושת האשמה שמציפה אותה,
ולטעון בקבלה של טוב/ אהבה מהסביבה/ מעצמה. וכך, בכל פעם תוסיף ותנקה עצמה מאשמה
ותטעין את עצמה ב: "מגיע לי לקבל" – כל פעם קצת…
4) ככל שלבעלי יש יותר לתקן, לי יש יותר קושי. תפקיד האשה הוא לא רק לתקן את עצמה, אלא
לעזור לבעלה לתקן את עצמו וכפי הנאמר: "להיות עזר כנגדו". בזמן שהיא נעלבת ושותקת
(ולא מתמרמרת), אז יש לה הזדמנות לבקש, ובבקשותיה יכולה לשנות את כל הבית, כי היא
מהפכת את טבעה להיות נעלבת שדמעתה מצויה, ולכן כל בקשותיה נענות.
5) כיצד מתקדמים כאשר ה"מכשול" הוא בעל קירבת משפחה עימו מתראים לעיתים קרובות:
א. תהליך הסליחה ("משחק הכסאות").
ב. מברכים אותו, מחמיאים מחמאות כנות (תחילה בלב ואח"כ גם בקול), נותנים תשורות.
ג. מנסים לברר עם עצמנו ומגדילים בעיני עצמנו את הרווחים המשניים שאנו מרוויחים:
(שקט מול הבעל, תמיכה כספית, עזרה עם הילדים וכו’…)
ד. לעשות עבודת חרישה פנימית: אולי נמצא שאני פגעתי בו…? או פגעתי באחרים?
ספר החיים והמתים הטיבטי
דף שחולק, ובו "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" אודות אדם שהולך בכל פעם באותו רחוב, רואה את הבור ו…
בפעם הראשונה נופל לתוכו ולוקח לו נצח לצאת משם;
בפעם השניה היה מודע לבור, התעלם מידיעה זו ונפל בו שוב, להפתעתו;
בפעם השלישית, נפל מתוך "כוחו של הרגל";
בפעם הרביעית הבחין בבור, נפל לתוכו אך היה מודע לכך שהנפילה היא באשמתו – והוא לקח אחריות יצא מיד, בפעם החמישית… כבר הלך ברחוב אחר.
המשמעות של שיר זה הוא, שעל ידי התבוננות נוכל לאט לאט להוסיף חוכמה ולא להיכנע לדפוסי התנהגות נפסדים שלנו, שמביאים עלינו סבל.
כאשר האדם התגבר על הבור שלו ועשה את התיקון המתבקש – הניסיון המיוחד הזה כבר לא הפריע לו יותר.
כלים נוספים להתמודד עם עלבון
א. לשתוק. לשתוק 5 דקות, להשתדל. במהלך השיעור הזה נרחיב על יתרונות השתיקה.
כאשר אני שותקת – אני מתעלה על עצמי ומעלה את האדם שאיתו אני רבה, בשתיקתי.
1) לשתוק בזמן כעס – ולדבר בזמן נחת. למשל, כאשר הריב הוא עם ילד, יש לנו עניין לחנך
אותו: בזמן הכעס הוא ממילא ידחה כל רעיון. בזמן נחת הדיבור יהיה בעל ערך חינוכי יעיל
יותר.
2) לשתוק במיוחד כאשר אני מאמינה שאני צודקת. להגיד לעצמי: "אז מה אם אני צודקת?!"
(כדי שאני אוכל לשתוק).
ב. "אולי אני טעיתי והוא צודק" – לבעלות ההערכה העצמית הגבוהה שבינינו.
ג. לעשות דברים בהומור. לדוגמא: אם הבעל נכנס לבית ומתלונן על הבלאגן, לענות בקלילות:
"מוצא חן בעיניך?, בא תראה מה קורה במטבח…"
ד. ואם ברחה לי תגובה מהפה, ולא שתקתי, לתקן מיד, גם בהומור.
א. כאשר לא מכבדים אדם – גוזלים אותו, כי כבודו נמצא אצלנו ואם לא נכבדו, לא נחזיר לא את כבודו, על אחת כמה וכמה אם מדובר בכבודו של הבעל.
ב. כל עוד אני נמצאת במקום מסויים, זה בשביל לתקן משהו.
דוגמא המשלבת בין 2 התובנות לעיל:
יום שישי שהתחיל כבוקר בהיר התקדר עד מהרה כאשר זוג יונים: בעל ואשה פצחו במריבה שנושאה היה מקום העבודה הבלתי רצוי של הרעיה שבסיפורינו.
האשה, מסתבר, מנסה מזה זמן רב לעזוב את מקום עבודתה, כאשר ההתניה מול המעסיק היתה בכך שהיא תמצא לעצמה מחליפה הולמת. מלאכה זו עד מהרה נתבררה כמשימה בלתי אפשרית, משום שאף אחת מן המועמדות לא התמידה לשבת על כסא המתלמדת, ובשורה התחתונה – לא נמצאה מחליפה. ואם לא נמצאה מחליפה – האשה "תקועה" במקום העבודה המאוס, מה שמוביל להתקפות תמידיות מצד הבעל המטיל ספק בנכונותה של הרעיה לעזוב את מקום העבודה, וכך היה גם באותו יום השישי.
האשה, שהיא גם תלמידה חרוצה בקורס למודעות עצמית, תפסה את עצמה במהלך המריבה וחדלה מלירות אש. היא העלתה מול בעלה תובנה שחדרה לתודעתה, שכל עוד היא נמצאת במקום העבודה הדביק הזה, סימן שיש לה מה לתקן שם.
וכך הבעל והאשה התפללו שיתגלה לפניהם העניין שאותו האשה צריכה לתקן (ה"בור" מהשיר הטיבטי לעיל, זוכרות?…), כדי שתוכל סוף סוף לעזוב את משרתה.
בשבוע העוקב התשובה התגלתה לאשה במהלך שיעור, בו נלמדה חשיבותה של השתיקה, ושכאשר לא מכבדים אדם – גוזלים אותו.
פתאום היא הבינה, שהיא כל הזמן עונה לו, לבוס, פוגעת בו ובכך לא מסיימת שיעור חשוב בעבודתה על המידות.
תקוותיה הטריות, אם כן, הן שבעבודה עצמית אישית על שמירת כבודו של הבוס ובשתיקתה, תוכל להגיע לסיום פרק עבודתה במשרתה השנואה, ב א ה ב ה.
המשך יבוא, ב"ה.
בעל ואשה ומה שבינהם
הבעל הוא התיקון העיקרי של האשה, ובשבילו היא הגיעה: לעזור לו להגיע לתכליתו, שהיא תיקון האישיות שלו – דרכה – דרך העבודה שהיא עושה על עצמה בנושא העלבון, כעס, ביקורת, חוסר פרגון וכו’…
התנאי הוא שהאשה עוזרת לבעלה בתנאים שלו – ולא בתנאים שלה.
"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" (תהילים, קכ"ח)
גפן – גפן נחשב לפרי הכי נעלה: כל פרי שעושים ממנו מיץ ערכו יורד והברכה הופכת מ- "ברוך…
בורא פרי העץ" ל- "ברוך… שהכל נהיה בדברו", ואילו הברכה בגפן משתבחת ל- "ברוך… בורא
פרי הגפן".
וכמו שהיין משתבח עם הזמן, כך גם האשה.
ירכתיים – שני פירושים:
ירכתיים – מהמילה: ירך. כמו שהגוף עומד על הירכיים, כך גם האשה היא הירכיים עליהן עומד
כל הבית. עמוד התווך של הבית.
ירכתיים – מקום צנוע בבית. צניעותה של האשה מאפשרת לה לראות הכל ממקומה שבירכתי
הבית. מי שעומד במרכז החדר יכול לראות רק את החלק שלפניו. כאשר עומדים בפינת החדר,
אפשר לצפות בכל שטחו.
שתיקות במקרא
זו שתיקה וזו שכרה:
רחל אימנו מסרה לאחותה לאה את הסימנים שסוכמו בינה לבין יעקב, ובכך חילצה את אחותה מנישואין עם עשו וגזרה על עצמה שלא תתחתן עם יעקב אבינו (כי היא חשבה שאסור לו לשאת 2 נשים), ולא תהיה אמא של ישראל.
שתיקתה בנוגע למסירותה הועילה:
א. להתחתן עם יעקב אחרי שבוע, כי בחו"ל היה מותר לשאת שתי נשים.
ב. רחל אימנו זכתה להיות אמא של ישראל, כי היא היחידה שהצליחה "להוציא" מבורא עולם הבטחה שלאחר 2000 שנות גלות ישובו לגבולם, כנאמר: "כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך (שויתרת ללאה…) ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם” (ירמיהו, ל”א).
בנה של רחל אימנו, בנימין, שתק ולא סיפר לאביו יעקב אבינו שיוסף, בנו האהוב, חי ונמצא במצריים. הוא מתייסר יום יום, שנה אחר שנה בראותו את אביו מוכה היגון, אולם שותק לנוכח שתיקתו של יצחק אבינו ולנוכח שתיקתו של מי שאמר והיה העולם…
מצאצאיה של רחל אימנו, שאול המלך, הלך כמצוות אביו לחפש אתונות ומצא מלוכה… כששב לביתו שאל אותו אביו לקורותיו, ושאול המלך סיפר שאכן מצא אתונות, ולא אמר מילה לאביו אודות המלכתו למלך הראשון על ישראל.
מצאצאי שאול המלך, אסתר המלכה, שותקת כמצוות דודה הצדיק ואינה מציינת את היותה יהודיה: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד…" (מגילת אסתר), מהלך שהסתבר כחורץ גורלות לעם ישראל המהפך את גזירת השמד של המן לחורבנו האישי.
סוגי סליחות
ישנם מקרים מיותרים ועצובים, בהם אנשים עוברים כברת דרך של חיים שלמים בהמתנה לסליחה ממישהו שפגע.
– הבעל הוא הבריה שהכי קשה לה לבקש סליחה ומאידך, האשה מצפה לקבל סליחה ממנו בכל פעם.
סליחה כנה וחרטה אמיתית על כל מה שהוא פגע בה מלפני ולפנים ועד היום גם על מה שפגעו באחרים.
– כאשר עושים את תהליך הסליחה, צריך ללכת בזכרון הכי רחוק שיכולים, ולבצע את התהליך מול
כל מי שפגע בנו.
– לפעמים ישנו מסר בכך שלא מבקשים ממני סליחות, והוא: שאני היא זו שלא מבקשת את
הסליחות מאחרים.
– יש לפנות לאדם 3 פעמים בדרכים שונות (בעצמי, שליחים, תשורות וכו’) כדי לבקש סליחה. אחרי 3 מאמצים כנים ואמיתיים, אני נקייה מלפני הבורא.
כאשר אני זו שטעיתי ופגעתי
קשה להודות שאני לא התנהגתי כשורה כי זה דורש ממני לשבור את תאוות הכבוד.
עם זאת, אני יודעת שאני לא "בסדר". זה קשה לומר סליחה, אבל אפשרי: למשל, כאשר אני זו שדורכת על הרגל של הולך רגל תמים, לא נעים, אבל הסליחה הוגנת ומתבקשת, אז גם לא נורא.
אבל…
כאשר אני לא טעיתי ואני צודקת
ובכל זאת מבקשת סליחה – זאת גדולה!
ולמה לי לעשות מהלך כזה?… בשביל לשפר את מידת הענווה, בשביל ½ האחוז שאולי אני היא זו שטועה.
ההסתכלות הנכונה צריכה להיות, שה’ מכביד את לב החברה/ הבעל/ הבוס ובגלל זה היא/ הוא לא מבקש סליחה, וכל זה בשבילי ולטובתי… כדי שאוכל להתעלות על עצמי, לשפר את מידותיי ולהשתבח כיין טוב.
כשאני צודקת ובכל זאת מבקשת סליחה – זה החסד הכי גדול של האדם: אני מבטלת את רצוני מפני רצונו, משפילה ומורידה את עצמי… ופותחת שערים בשביל עצמי.
הזולת, מצידו, יקבל את הסליחה בזרועות פתוחות.
לפני שאדם ניגש לבקש "סליחה", כדאי להתפלל שה’ יפתח את לב הנפגע שיהיה בניהם שלום אמיתי. כאשר הצד השני מודע להתעלות שנדרשה ממני כדי לגשת אליו הוא לא יזלזל בי בגלל שביקשתי סליחה. ואם הוא מזלזל בי בגלל הסליחה (דהיינו, לא מצב של שלום אמיתי) אזי נדע שנקבל את ההערכה האמיתית והגמול מה’ יתברך. עדיף לקבל שכר מהקב"ה מאשר הערכה של הזולת.
השמועה מספרת על שני ישראלים הנפגשים בגינה של תאונה חזיתית. כל אחד מהם פונה בבקשת מחילה אל רעהו כדלקמן:
"סלח לי, אני זה שהייתי צריך לתת לך זכות קדימה"
"לא, זה טעות שלי, הייתי צריך להבחין בך"
"מה פתאום?! אתה נסעת בנתיב הראשי"
"כמה טפשי מצידי, הייתי צריך לפנות לך את הנתיב"
וכך המשיכו לדון ולשוח עד שאחד מהם באמת השתכנע, וסיכם בקול: "אתה יודע מה? זו באמת היתה אשמתך!"
"אתה לא מתבייש?" זועק השני "אתה אומר לי שאני אשם?! – אתה אשם!!"
וכך הנימה השקטה והנעימה מתחלפת לה בקולות תרועה ובתנועות פיזיות סוערות…
וכן אדם הפונה אל רעהו בהבטחה נאמנה ש: "אם תהיה טוב אלי אתן לך את הנשמה… אבל אם תהיה רע כלפי אקח לך אותה!…"
בכל מחלוקת ישנם 2 תנאים ביהדות/ בתורת הפסיכולוגיה:
א. כל אחד בטוח שהוא צודק, אחרת לא היתה מחלוקת.
ב. כל אחד בטוח שהוא עשה יותר למען השני.
פער הציפיות – כפי שהזכרנו בעבר, שהמאה שקל שלי נדמים בעיני המקבל כשקל בקושי, ובעיני נדמים כאלף.
ולכן, כאשר נותנים צריך מייד לשכוח שנתנו. לתת למרות שלא מקבלים "תודה" בתמורה. לעיתים קרובות, הנתינה שלנו בכלל לא "נרשמת" בלב המקבל ודווקא בשל כך עלינו לתת – ולשכוח מהנתינה.
ביהדות, מצוי הביטוי "הכרת הטוב" אך מצד שני, ה"תודה" לא נרשמת.
כאשר אדם מקבל "תודה", הוא מקבל מעט שכר בעד פעולתו ומוריד משכר המצווה.
ולכן, כאשר מברכים אדם בשפה ה"יהודית" לא אומרים לו תודה, אלא "תזכה למצוות" – כלומר, תזכה בזכות העזרה/ נתינה הזאת שלך לקבל הזדמנויות נוספות לקבל שכר מזכויות נוספות.
שלמי תודה מה’ הוא השכר הטוב ביותר.
לפיכך, זאת גדולה לסלוח, ובין בעל לאשתו הדבר אינו קל בכלל.
כאשר גבר פונה אל רעייתו אחרי מריבה ומציע כוס קפה… זאת הדרך שלו להתנצל.
הסליחה יוצרת מעגלים אנרגטיים חיוביים סביבנו.
"מענה רך ישיב חימה ולשון רכה תשבר גרם" (משלי)
חימה = כעס; גרם = עצם.
ישיב = כמו שהרוח נושבת ומיישבת ומרגיעה.
כאשר אני מאחרת לפגישה אך מגיעה ברוב התנצלויות מתוך הבנה לסבל הממתינה, היא תשכח מהר יותר מכעסה.
דוגמא מחייה של אשה פעילה ועסוקה, שהסכימה להתפנות לראיון רדיופוני קצר, בתנאי שיקבלו אותה בדיוק בשעה שנקבעה, ללא שהות והמתנה, בגלל לוח הזמנים הדוחק שלה.
התנאי שלה התקבל, אך גם הופר: היא נאלצה להמתין ½ שעה מורטת עצבים למראיין. לאחר חצי שעה שבה היא מתהלכת ומחשבותיה כבדות מנשוא נפתחת הדלת והמראיין מגיע ובמתק שפתיים מתנצל ומביע את צערו על אי העמידה בזמנים. כעסה שכך מייד, ובלית ברירה היא פייסה אותו (ואת עצמה) ב- "לא נורא, קורה, אני מבינה…"
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי)
"חיים ומוות ביד הלשון" (משלי)
שומר פיו – מאוכל; ולשונו – מדיב