פרשת כי תישא –עבודה בפרשה חינכו אותנו ל”שכל ישר”, הדריכו אותנו “לבדוק עובדות” . ולמרות שכל השנים אני מנסה לעשות את זה, בשנים האחרונות אני עושה במקביל גם את ההיפך בדיוק. כל מה שנראה לי הגיוני אך …מכאיב… עובר היפוך. זה עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש שזה באמת מאפשר לראות את המציאות בצורה יותר רחבה. עולם הפוך! גם המהר”ל מנחה אותנו (נצח ישראל א) להשתמש בהיפוכים והוא מסביר: “כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו (ב)ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו ומוסכם הוא כי ידיעת ההפכים הוא אחד”. בעצם הוא אומר, עד שלא נראה את השחור,לא נלמד מה הוא לבן, אבל גם לא נבין ששניהם נמצאים על אותה סקאלה ומהווים – אחד. ומה כתוב בפרשה? “…וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר” (שמות לב יט) כמה חיכית להקים בית, כמה תקוות וחלומות רקמת סביב המערכת הזוגית, תמה החתונה, תמו הריקודים, ושמחת הנישואין התחלפה בשמחות של יום יום: כלים, כביסה, כסף ומחותנים. הכוונות, המילים והאהבה מנסים למצוא את מקומם בד’ אמות של חול ושבת. הכוונה לחיות באושר ועושר כשהיא באה לידי ביטוי בחיי היום יום, מתנגשת לפעמים בחילוקי דעות ובחוסר נחת מרעיונותיו של בן הזוג. מעין ערבוב, ערב רב הנכנס בנו ומרחיק אותנו מהמקום הנקי, הברור של האהבה. עם ישראל במעמד התקשרות וההתחתנות המופלא בהר סיני מקבלים את התורה. ומה קורה אחר כך? מספרים לנו חז”ל, כי בין היוצאים ממצרים היו גם אנשים הנקראים ערב רב הם אותם אנשים מאומות העולם שרצו להצטרף לעם ישראל והתערבבו בהם. הם אותו ערב רב שגרם לעשית העגל כפי שדייקו חז”ל בפסוק. ובני ישראל בנקודת החולשה שלהם, קבלו את מה שנתנו להם הערב רב. ואנחנו? במצבי הרוח שלנו, בלחצים ונסיונות החיים אנחנו מונעים לעיתים ממקומות של חוסר שיקול דעת, מעמידים את הקשר והברית הזוגית בסימן שאלה, ואותו מעמד נשגב בו נתקדש הקשר מידרדר עד מהרה ללוחות שבורים. במצב של מריבה, כבר אין לדעת מה יקרה. במצב של ערבוב אין לנו משנה סדורה ואת מה שהיה קשה לנו לראות. במצב של ערבוב – גם נשברים הלוחות. גם בעת פיוס והמשך משותף, יש הרגשה ששום דבר כבר לא יחזור להיות כשהיה, השבר הוא שבר, גם אם נתקן ונמשיך הלאה, תמיד יהיה פגם בשלמות. פגם שאין לו תקנה, פגם שאנו רק רוצים לשכוח. מי מעונין לזכור את התקופות הקשות יותר, את חילוקי הדעות, את המריבות, את השברים… אותם שברים אנחנו חשים, הם הדבר הכי כואב ו – שובר. אומרים לנו חכמים: הלוחות שנשברו הם לוחות שירדו מן השמיים, שבני ישראל קבלו כמתנה. שלא כמו הלוחות הראשונים שהם תוצר אלוקי,עשויים הלוחות השניים על ידי משה רבנו. הקב”ה אומר למשה: ” ויאמר ה’ אל-משה, פסול-לך שני-לוחות אבנים כראשונים; וכתבתי, על-הלוחות, את-הדברים, אשר היו על-הלוחות הראשונים אשר שיברת”. התוכן הוא אותו תוכן כמובן, אך בשונה מהלוחות הראשונים, נדרשת פה עבודה אנושית. בכל דבר יש מעט מחטא העגל, עד כדי שכתוב: “ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל” (רש”י). ובמציאות זאת, זה כנראה רק אנושי לא להיות מסוגל לקבל את המתנה האלוקית כמו שהיא. החיים היהודיים של אחרי החטא מושתתים על כך שעל פי הוראותיו של הקב”ה אנחנו מפסלים יום יום את חיינו. ועוד דבר, התורה בעצם מספרת לנו כי יש לכל שבר תקנה. מה שנשבר לא שוכחים, מה שהיה לא נעלם אלא דווקא מונח כתזכורת ועידוד לאפשרות הזאת של תיקון. כמו שמסיקה הגמרא (מנחות דף צט ע”ב): “הלוחות ושברי לוחות מונחין בארון” – יחד. ומה קורה במצב אמת, איך מסייעת לנו העבודה לבחון את המציאות במצב של “שברי לוחות”?
המחשבה לחקירה: הוא שיקר לי האם זאת האמת שהוא שיקר לך? כן האם את יכולה לדעת בוודאות שהוא שיקר לך? לא, אולי הוא האמין במה שהוא אמר. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שהוא שיקר לך? קשה לי, אני דוחה אותו, אני לא נעימה, חשדנית, אני לא מוכנה להקשיב למשהו אחר, לבחון אפשרות או פרשנות אחרת של המצב. מי תהיי בלי המחשבה שהוא שיקר לך? חיה, קשובה, מתקשרת איתו ולא עם הדעות שלי עליו…, בודקת מה ניתן לעשות.
היפוכים: הוא לא שיקר לי הוא אמר לי את האמת, את האמת שלו, (אנחנו לא ממש אוהבים כשהאמת של אחרים לא תואמת את האמת שלנו…) אני שיקרתי לו כשרציתי שהוא יהיה אחר ממה שהוא. כשנתתי לו לארגן עבורי דברים בהבנה שאהיה מרוצה עם כל מה שיעשה. כשרציתי שייתקן את היחסים בינינו. כשחשבתי שטיב היחסים בינינו תלוי רק בו. אני שיקרתי לי כשלא הייתי מוכנה לחיות במציאות שנוצרה. כשלא הייתי ברורה לגבי מה אני מסכימה ומה לא. כשחשבתי שהוא יכול לקחת אחריות גם בדברים שהוא לא. כשציפיתי ממנו למה שלא דרשתי מעצמי.