הסתבכתי. הסתבכתי עם ההפטרה. זו ההפטרה השניה מתוך שלושת הפטרות הפורענות שאנו קוראות בשלושת השבועות המאד מסויימים האלה. והסתבכתי כי הנביא – ירמיהו – נותן לנו בראש. וקשה קשה קשה. קשה עליי קיר הבטון הזה שמפריד ביני לבינך אבא. והאמת, שבשבועות האלה – זה כמו נורה מהבהבת. קרוב -רחוק.
אז הנביא ירמיהו נותן בראש – “הכהנים לא אמרו איה יי’ ותפשי התורה לא ידעוני והרעים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועיל הלכו..” (ירמיהו ב,ח’)
מה? זה אמיתי? טוב, הוא עלה עלינו.
אנחנו “תפשי התורה”. אנחנו אלה שמחזיקים בציציות ומנפנפים בפירושי רש”י ותוספות, אנו אלו שמכסות את הראש, אלו ששומרות את עצמות הבריח, לעצמן. ואנחנו לא יודעים כלום. לא שאלנו איכה. אלא אם כן שולי רנד שר לנו באוזן. אלא אם כן נפלה עלינו פצצה. לא ניסנו לבדוק מה קורה מאחורי הטקסט היהודי המפעים הזה, שאמור, מלבד פלפול שכלי – חיבור אלוקי – הבנה רוחנית , בסופו של דבר, לקרב אותנו אלייך. ואיך שמעתי, משיעור של הרב אריק נווה, קרבה, זו איניטימיות. אבל האיניטימיות שלנו איתך אבא, מעלה אבק, כי במקום לחדש בעצמנו חידושים, אנחנו מביאים מבחוץ..
“לכן עוד אריב אתכם .. ואת בני בניכם אריב” (ירמיהו,ב’,ט’) –
הוא לא יוותר עליי. כי לא כמו כאלה שלא אכפת לנו מהם – הפסקנו לריב איתם. הפסקנו לספור אותם. הפסקנו לזכור אותם.. אבל הוא – רב איתנו. ועוד יריב איתנו ויתווכח איתנו. כי הוא אוהב. והוא מבטיח לריב איתי, משמע, לריב עליי. ועל בניי. ועל בני בניי. עד משיח.
אומרים שריבים מקדמים זוגיות, אם לוקחים את זה למקום נכון. כמו שחבל בין שני אנשים נקרע, מה עושים? קושרים את הקרע. והחבל מתקצר. והמרחק (בין שני מחזיקי החבל) קטן..
אז כל פעם שנזייף, תריב איתנו, תזכיר לנו, שאנחנו עובדים אותך ולא את עצמנו, שאנחנו עבדים שלך ולא של טקסים פולחניים. ואז – כשנקשור את החבל תהיה טיפ טיפה קרוב יותר.
אוהבת, ענבל.