החלטתי לקחת את עצמי בידיים אחרי שהקב”ה השתמש ברוב כליו כדי להכריח אותי לעשות כן. אלא שבימים האחרונים התלבשה עלי מעין רוח כעסנית במיוחד ולא הועילו כל הנסיונות הארציים שלי ו/או המלומדים שלי באימון מערבי קלאסי להיפטר מעקה זו. כמובן שניסיתי והתאמצתי. כמו תמיד, נשמתי הרבה אוויר ועמוק מאוד מאוד, ואכן הרווחתי כמה שניות ארוכות ושוות במיוחד של סבלנות. גם מלמלתי לעצמי בשקט בשקט תשובות מתוחכמות למדי שלא יגיעו לאוזני בנותיי ולו רק כדי לספק ליצר הרע שלי שגבר והלך את הסיפוק מכך שלא שתקתי. אבל, מיד אחר כך הייתי מתפרצת באיזה תנופה שלילית ורותחת על מעשה שטות. כל כך התביישתי בנפילות שלי שפשוט יצאתי אל החצר החשופה שלי בדירה השכורה והקטנה ששכרתי יחד עם בנותיי. התיישבתי בכסא פלסטיק בצד בצל נמנעת משמש הבוקר המאוחרת והזלתי דמעה. זכרתי את הימים השקטים שהעברתי בקנדה הקרה והרחוקה. שם, בחווה בודדת באמצע קרחת יער שכוחת אל, שכחתי אפילו לכעוס. נחת הרוח והשלווה שהיתה פרושה על המרחבים המושלגים של אדמת הקוגרים, שבמערב קנדה, במחוז אלברטה השמשית, חדר לפנימיותי סופסוף ויכולתי להפסיק לכעוס.
לא יודעת איך, פשוט זה קרה. אומר רבי נחמן שיסוד העפר מושך למטה אל הכבדות והמרה שחורה… גם בגוגל מצאתי אישור לכך מאת מומחה לרפואה סינית שדיבר על תזונה נכונה והוליסטית, שמאכלים של קמח וסוכר לבן מייצרים זיהום ליחתי בגוף ועם הליחה מגיעים גם מחשבות קודרות, עצבות, מרה שחורה ועוד.
אז, חשבתי לעצמי שאני חייבת למצוא עצה איך להיפטר מאותו כעס נורא ששב ואחז בי. כמובן שלא אכניס הביתה לחמניות מבצק לבן אם בכלל, אבל מה לעשות שאמי מנסה להיטיב עמנו ומביאה לנו מדי כמה ימים לחמניות מקמח לבן? או שניצלים מטוגנים בפירורי לחם כאשר הסברתי לה שאנחנו טבעוניות? וכבר קראתי את רבי נחמן שמסביר שאפשר להקיז דם אפילו טיפה קטנה מהאצבע כדי לטהר את הדם ואת הכבד או את תשובת המשקל- התגברות על הכעס ברגע נתון יוצר תנגודת כל כך חזקה בכבד שנוצר שם טיהור במקום רעל… הכל כבר קראתי ויישמתי, אבל הפעם, עדיין כעסתי. כעס שהגיע אלי מאין שהוא. כעס שאמי אומרת שקיים בי ואני אומרת שכבר נגמר לי. אבל כנראה שלא. ואיך אהיה “אישה ישראלית” ( על משקל “איש הישראלי”) טובה אם אתן לכעס לנהל אותי ואת חיי ובמיוחד יפגום בקשר שלי עם בנותיי המתוקות והקטנות שלא חטאו במאום ופתאום אמא מתפרצת עליהם בעוצמה של פצצת אטום? הרכבתי את משקפי הקריאה שלי שרכשתי לפני שבועיים או יותר, משקפי קריאה שעלו לי פחות מעשרים שקלים אך ערכם יקר פי מאה שכן עכשיו אני רואה גם את האותיות הקטנות ואינני מתאמצת. משקפי קריאה שאומנם מנציחים את העובדה שעברתי שלב בחיי, ועם זאת את הבגרות והבינה לקבל את שאיני יכולה. ופשוט לחיות בשלווה עם החולשה שלי. אך לא חולשתי לכעס. את זאת לא אקבל. אז, מה עשיתי?
הוצאתי מארון הבגדים הלבן את ספר המידות הקטן, זה שנקרא ספר הא-ב. שרבי נחמן אמר עליו כך: ” זה הספר עשה אותי ליהודי” ובדחילו ורחימו דפדפתי בזהירות כדי לא להיתקל בטקסטים מחמירים שמשאירים אותי ללא מנוס אשמה בדין. והנה הגעתי אל עמ’ 112 קראתי קצת ואז נעצרתי. קראתי: יז. סגולה לכעס שיאכל פת שחרית. כ. מי שהוא כעסן, ידר נדר וישלם תכף, על ידי זה יבוטל ממנו הכעס”. עוד הרבה דברים נסתרים המכסים טפח ומגלים שניים כתוב באותו עמוד. אך שני אלה נחרטו על לוח ליבי. וכך החלטתי. מאה שקלים אתן, מיד בבוקר יום ראשון. אמשוך מהבנק ואתן לחברה שתתן לרבנית ולא תגלה מהיכן. חשבתי לעצמי, אה-ה! איזה מצווה מהודרת. לתת צדקה ולא יודע המקבל מיהו הנותן. חשבתי לעצמי שכך טוב. עלתה בי מחשבה קודמת על חברה אחרת שלה ששה ילדים, הוא מלמד והיא בלנית פעם בשבוע במקווה, אבל היא תדע שזה ממני וכו…וכו… והנה החילותי לערוך חישובים וחשבונות על גבה של מצווה אחת פעוטה שאמורה בעצם להצילני מלהבתו היוקדת של הכעס. ואכן, הבוקר, בעודי מטפלת בקשישתי בת התשעים, בביתה שבעיר, חזרנו מהרופא והגענו למאפיה לקנות פיתות טריות עבורה. היא רצתה שאקנה לעצמי משהו. בתחילה סירבתי שכן לחם עשוי מקמח, וזה מייצר ליחה, והמחשבות הקודרות והכבדות והמרה שחורה… ואז מיד נזכרתי, השבח להש-ם, בפת שחרית וקפצתי על ההזדמנות. שילמתי על לחמניה כהה מקמח מלא.
בסוף ארבע שעות עבודתי איתה, מיד ניגשתי למסוף משיכת המזומנים. משכתי מאה שקלים חשובים ומובדלים וחיכיתי להגיע אל חברתי, שזו תיתן לרבנית, שיבוטל ממני הכעס. ואז, בדרכי לאוטובוס, זכיתי לפגוש את חברתי האחרת, הבלנית. חככתי בליבי אם לתת לה את מאת השקלים. הרי זה לא בדיוק מה שנדרתי. לבסוף, ביקשתי את עזרתה לקחת ממני את אותו שטר חשוב של המאה שקלים להצילני מהגיהנום שאוחז בי מעת לעת. והיא סיפרה לי שבדיוק עכשיו שילמה היא מאה שקלים לבודקת טהרה שתברר לה מאין היא מדממת בסוף ימי טהרתה לפני טבילה.
אח, אבא שבשמים. מתוקה תורתך מדבש. העמדתי את אותו שטר במבחן. היום כולם היו אצלי בדירתנו הפיצית. אבא ואמא, ואחות ושני קטניה. והיה טוב. היה רגוע. לא כעסתי. העיקר, לא כעסתי.
חנית פילוסוף סטוקר