הכל התחיל בכלל בשבועות. החלטה ספונטנית העלתה אותי לירושלים לשישי-שבת-ראשון. הפצצה נפלה עליי בליל שבועות. בין פשטידת הבטטה, לסלט מנגו עם רימונים, לצרחות של יהודית הקטנה, לזמירות החג, לאור הנרות הדלוקים בזוית החדר, לבין מחשבותיי שמפלחות את לבי ושואלות אותי איפה אני?
הוא שאל את ראובן הקטן, אם נמלה יכולה להתחתן עם פיל? רובי התחיל מרקד מבושה ואמר בצחוק מתגלגל שאי אפשר שיקרה דבר כזה. כולנו צחקנו. הוא שאל עוד כל מיני שאלות, שהעלו הקשרים מצחיקים על חופת ישראל והקב”ה בהר סיני. אבל אז הוא שאל את השאלה שסופה היה חיבור כל חלקי הנפש הפזורים שלי. “בלעדי מה לא יכולה להתקיים חתונה?” אני אמרתי “כתובה” ואחרים אמרו “עדים” ומישהי אמרה “קניין” ועוד כמה תשובות טובות נזרקו שם לחלל האוויר הירושלמי הקסום שחדר דרך חלון המרפסת הגדול שמשקיף לכיון בית זית. הוא חייך. “חתונה לא יכולה להתקיים בלי דבר אחד בלבד שהכלה חייבת לדעת – שהחתן, אוהב את הכלה!” החתן אוהב את הכלה. וזאת שבתוכי התחילה לרוץ משמחה, עד שנגעתי בתקרה עד שהתחברו בי גוף ונשמה, התאהבתי שוב- מחדש.
וזה קשור פה עכשיו לפרשת בראשית. לגן עדן. לאדם וחווה, לחטא הגדול, לבריאת העולם.
הסבר קצר. יותר מדי פעמים ניסו ל”כבות” לי את אורות התשובה שלי. לא בכוונה. אבל ככה יצא. רצו שקצת ארד לקרקע. אראה בני אדם. שאבין שפה זה מציאות וצריך להתחבר לתוכה ולא להלחם בה עם רעיונות מגניבים ומופשטים. הכל נכון. אבל. מאז, יש הרבה עננים בשמים שלי. שמכסים לי קצת את ד’ לפעמים. יותר מדי שיעורים שמעתי על זה ש-‘לפעמים הקב”ה אומר לך לא!” יותר מדי פעמים הבנתי מהם ש”לא חייב שזה יקרה כך, יכול להיות שבכלל ד’ רוצה הפוך” כמה דיברו איתי על עבודת השם והתבטלות וכמה דיברו איתי על אהבה פשוטה ללא תנאים על חסד של מתנות חינם? יותר מדי פעמים הרגשתי ריחוק במקום קרבה. וזה לא שהקב”ה לא אומר לא, וזה לא שלפעמים הוא לא רוצה הפוך, פשוט, כבר התפשט לי בגוף שברירת המחדל היא -לא. במקום כן.
ואז הוא בא והזכיר לי,אותו מארח בליל שבועות, שכן, בטח, אני יודעת שהקב”ה אוהב אותי, בדרך שלו, יש לי גם מלא מקורות לזה, לפעמים רואים את זה, לפעמים גם מרגישים את זה, איזה יופי אחלה, כל הכבוד. אבל ככה זה לדעת. ולד’ קצת נמאס מהלמדנות שלי אז הוא נתן לי להרגיש איך זה היה כשרק כשהתאהבתי בו. וכן, ידעתי שהחתן הזה אוהב אותי אהבה גדולה.
ככה הנחש, הפיל עלינו את כל העולם ואותנו בעיקר, בלשונו הרעה על ד’, אמר לחווה, שונא האומן את בני אומנותו. (בראשית רבה) לכן אמר לא לאכול מעץ הדעת, כדי שלא נהיה כמוהו. כי הוא שונא. כי הוא רחוק. כי הוא מקנא. כי הוא השולט. כי הוא החזק. כי הוא המחליט. ואתם אל תתקרבו בכלל. אתם פה רק בובה על חוט שתגיד אמן. אין פה אהבה בכלל. הוא אומר לכם לא..
לכן בשבועות, בזמן קבלת התורה, כשהקב”ה (הפיל) החליט להתחתן איתנו, ישראל (הנמלה) חתונה כמעט בלתי אפשרית, אבל מה לעשות האהבה מקלקלת את השורה – הוא בא לכסות אותנו בהינומה. עם הניגון הזה ברקע. עם הדפיקות לב המואצות. התרגשנו. לכן הצלחנו לתקן את חטא אדם וחווה כי ידענו – (ולא קיבלנו את הלשון הרע) החתן – כן – אוהב את הכלה.
(מאמר זה נועד למטרת חיזוק. אין לו מקורות מוסמכים אלא חיבור חלקי נפש עם קטעי תורה שנאספו בבתיהם של מארחים, בשיעורים של רבנים, בין דפי ספרים. אנא עשו בזה את השימוש הנכון לו פשוט להתחזק ולהרגיש שד’ אוהב אתכם אהבה גדולה עד בלי די כדי שיהיה לנו חלק בתיקון הנפלא הזה ויהי רצון שלא גילתי פנים בתורה שלא כהלכה)
אוהבת ענבל:)