לקח הבדיל הרים לפרשת קורח | רחל וינשטיין

ויקח קרח.

כך פותחת הפרשה.

וכבר נשתברו קולמוסין על השאלה מה לקח קורח? או את מי?

רש"י אומר שקרח לקח את עצמו.

הרמב"ן מסביר שנטלו ליבו,

ושכל מעשה מתחיל בהתעוררות –

ולקחיה זו מבטאת את ההתעוררות למעשה. קורח לקח את עצמו ועשה מעשה.

לקיחה, הבדלה, הרמה.

קימה, עליה, ירידה...

ביטויים אלו שוזרים את הפרשה.

משה ואהרון מצטווים להיבדל מן העדה לפני שה' יכלה אותם,

לאחר מכן ה' אומר למשה ואהרון הרומו מתוך העדה.

משה ואהרון מצטווים להרים את המחתות לאחר השריפה, ולקחת את המטות ולהניחם באהל העדות. לאחר מכן מצטווים להשיב את מטה אהרון.

בעל השפת אמת מסביר על פי הזהר שהמילה ויקח שבה פתחנו –

היא הטעות הפטאלית של קרח.

לקח לגרמיה, כך לשון הזהר.

לקח לעצמו.

יצא מן הכלל.

ובכך הכריע את גזר דינו.

כי מה שקרח לא הבין -

זה שכל מה שיש לו,

כל כוחו ומעמדו,

בא מה'.

וברגע שלקח,

לעצמו,

הוא חתך בעצמו את הטבור.

התנתק מן המקור.

ואיבד הכל.

"כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות ה' יתברך אין לומ מה ליקח.

ועל ידי פרישתו ניטל ממנו מה שהיה לו.

כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מה' יתברך כמו שכתוב עוז לו בך..."

(שפת אמת לפרשת קרח תרל"ד)

עצם המילה לקח – מבטאת ניתוק מן הקדושה.

כי מי שדבק בקב"ה - מה יקח? ממי? למי?

"אין לו מה ליקח".

כי הכל אחד.

אבל בפרשה מתברר שלא הכל אחד באופן הפשוט.

אלא הכל שלום. שלימות אחת.

יש הבדלה,

והרמה.

יש היררכיה.

כנגדה לכאורה התרעם קרח.

אבל הוא לקח.

לעצמו.

טען טענה נפלאה,

כל העדה כולה קדושים.

אמנם אולי לא מדוייקת,

אבל עצם הטענה יש מה לדון בה.

אבל התורה מעידה עליו,

והמשנה בפרקי אבות מעידה עליו,

שהוא לקח.

לא בא מתוך אידיאלים אלא מתוך רצון לקחת.

וזה לפעמים כל כך מבלבל.

יש הרבה טענות יפות,

עטופות וארוזות יפה.

וכל כך קשה לדייק ולומר מי לוקח,

ומי מרים, מבדיל, משיב.

וכנראה שאדם יכול להעיד רק על עצמו.

ואפילו זה לא פשוט...

אבל נראה לי שהפרשה קוראת לנו לעיין.

לברר.

ולדייק.

לעיין,

להבדיל,

להרים,

ולהשיב.

מוטל עלינו לברר על עצמנו.

אם אנו לוקחים או נותנים.

ומה אנחנו לוקחים. ונותנים.

והעיקר –

לברר האם אנו פועלים מתוך דביקותנו בה' יתברך –

או לגרמיה,

לעצמנו.

בירור איסופי.

שיהיה לנו בהצלחה.

שבת שלום!