בשיעור נלמד מרבי נחמן על המדינה שחיו בה שבעת הקבצנים שהיו בה יללות. שכל מי שהיה מגיע למדינה הזאת היה מיילל ומיילל ואי אפשר היה לישון במדינה הזו מרוב יללות. אנחנו נבין מרבי נחמן מהן היללות האלה, ומדוע אנו מייללים. בספר בראשית, בפרשה של עקידת יצחק, אברהם קורא למקום שבו עקד את יצחק “ה’ יראה”. אברהם אבינו מקבל שתי הבטחות, הראשונה ש”מיצחק יקרא לך זרע”, ומצד שני הוא אומר לו לעקוד את בנו. שתי נבואות שכביכול סותרות אחת את השנייה. אברהם אבינו עושה מה שה’ אומר לו. אומר ר’ נתן הניסיון של אברהם אבינו זה לא שעקד את בנו…אם הקדוש ברוך הוא אומר לאדם מה לעשות, ברור שיעשה, הרי זה ה’ בעצמו מדבר איתך. אומר ר’ נתן, עצם זה שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו, ולא בלבלה אותו המחשבה, ושום הגיון שאומר שמשהו לא מסתדר. האמונה של אברהם אבינו שהייתה מעל ההיגיון ומעל השכל, שהאמין שאם הקדוש אמר אז זה גם וגם, גם יקרא לי זרע באברהם וגם שאני צריך לעקוד את יצחק. שתיתכן מציאות של הפכים אפילו! כי אמונה היא מעל ההיגיון והשכל. אנחנו תופסים את העולם שלנו בניגודים, או שחור או לבן. אברהם אבינו הגיע לתודעה שאין הגיון, שיכולה להיות מציאות של גם וגם, אפילו בהפכים גמורים. מה שאנחנו צריכים להבין מאברהם אבינו זה כשהוא טיפס שם על ההר עם הבן שלו, מה שהוא רואה זה גלות נוראית, הוא לא רואה גאולה…הוא רק רואה איך הבן שלו הולך להיעקד עכשיו, כביכול, ואיפה “יקרא לך ביצחק זרע” ? איפה הגאולה פה? בעיניים שלו הוא בכלל לא רואה גאולה. מה שאברהם משכיל לעשות הוא “ה’ יראה”, הגאולה היא הבטחה מאוד רחוקה. אברהם מלמד אותנו שאנחנו לא רואים גאולה, ה’ יראה את הגאולה. ואני הולך בתמימות ובפשיטות ועושה את זה. כל האבות הקדושים הבינו וראו מרחוק, שעיקר התכלית והתקווה יהיה רק בסוף האחרון כשיבוא משיח, ואנחנו צריכים לצפות בכל יום למשיח שיבוא. על פי פירוש רש”י אברהם בעצם נותן לנו צוואה לדורי דורות, שכל רגע ורגע שאני עוברת גלות או ניסיון אני צריכה להאיר אור קטן של אמונה. בעצם התובנה צריכה להיות שאני לא רואה את הגאולה בכלל…אני מטפסת על ההר ולא רואה ישועה, אבל זה לא צריך לעניין אותי שאני לא רואה ישועה, כי צריך להיות לי המקום הזה של האמונה ושל ההבנה שכל רגע קטן שאני מתמודדת עם הקושי והניסיון באמונה אני בעצם בונה עוד קטע קטן בדרך לגאולה. הקבצן שצווארו עקום מלמד אותנו שיעור, איך אני מחברת בין הידיעה ללב. הצוואר הוא בעצם מה שמחבר בין עולם החשיבה והאמונה וכו’, לבין עולם המעשה. החכמים במעשיה מגיעים לכל מיני מקומות ושומעים יללות, שואל הקבצן שצווארו עקום ‘מה המקור של היללות האלה? מה מקור החסרונות? מה מקור הכאבים? מה השורש של הכל?’ המקור של היללות הוא הפירוד בין השכינה לקדוש ברוך הוא…כשהשכינה לא מחוברת עם הקדוש ברוך הוא היא לא יכולה לתת לנו שפע. כשאני רוצה לפתור את בעיית היללות, כשאני רוצה להפסיק לילל, אני צריכה לרצות להאמין לצדיקים. הקול של הצדיק יכול לעורר את עם ישראל לתשובה ויכול לפתוח שערים בשמים רק שאנחנו צריכים לרצות להאמין בדברי הצדיקים ולהבין שיש עולם רוחני, וזה לא פה, פה יש עולם של שקר והבלי העולם הזה. הצדיק מחבר אותנו עם הצוואר הזה שרק נראה עקום.