לך לך | רחל וינשטיין

כי אדם שעומד במקום –

הטבע גובר עליו.

ההרגל.

הוא נשאב אל מעמקי הטבע.

נרדם.

והטבע מסתיר הפנימיות.

כי האדם יצור כלאיים.

יש בו פנימיות,

נקודת חיות פנימית.

פוטנציאל בקודש.

אך יחד עם זאת הוא חי כאן,

בעולם הזה,

הוא קשור בקשר בל ינתק עם הטבע.

אינו מלאך,

ואינו בעל חיים.

המלאך אינו חי כאן,

ובעלי החיים חיים כאן בלבד.

נעים ממקום למקום,

אך אינם מהלכים.

האדם,

המהלך,

אל הארץ אשר אראך,

משלב.

אוחז בשמיים ובארץ.

שילוב זה מציב אתגר,

והזדמנות.

האחיזה בקצוות,

מתישה.

ומחיה.

אנו נקראים להלך,

ולהיות קרויים לקריאה,

המתמדת,

לך לך.

לאן?

אל הארץ אשר אראך.

יוצאים לדרך.

אל הא נודע.

הכיוון ידוע –

בעקבות קריאת ה'.

לך לך.

אך המטרה איננה ידועה.

התחנות אינן ידועות מראש.

ואנו קרויים,

להיות בקשב.

לשקוד על דלתות ה'.

לא לפספס את התחנה.

בעל השפת אמת ממשיך ומסביר שהקב"ה ברא עולם,

ומחדש בטובו כל יום מעשה בראשית.

"והאדם צריך לחפש ולמצוא זאת ההתחדשות כמו שכתוב לשקוד על דלתותי יום יום".

ההמשכיות שבבריאה היא חסד עצום.

ההתחדשות שבטבע,

הדליקה שבבירה, שאותה ראה אברהם,

היא הזדמנות.

לראות.

לשמוע.

את ההתחדשות שבעולם,

ואת הבת קול הקוראת לנו.

יום יום.

ללכת.

להתחדש.

להתקדם.

צריך להיות בקשב,

לשמוע מה ילד יום.

מה החידוש.

מה הכיוון.

לשקוד על דלתות הקב"ה,

ולשמוע את הקריאה.

לך לך.