השבוע כמעט ויתרתי.
אני יכולה לשלוח חומרים ישנים,
אמרתי לעצמי.
מי ישים לב?
בטח אף אחד לא זוכר מה כתבתי בשנה שעברה…
ותירוצים יש לי בלי סוף.
העומס, העייפות, הילדים והעבודה…
אבל אני אשים לב.
ואני יודעת שזה ויתור.
ולא ויתרתי.
שאבתי כח מיעקב,
שנאבק.
יעקב נותר לבדו,
“וייותר”,
אבל לא ויתר.
הוא נאבק עם ה”איש”,
ולא מרפה ממנו.
עד עלות השחר.
המדרש מסביר שה”איש” הוא שרו של עשיו,
והיו שהסבירו ששרו של עשיו הוא היצר הרע.
יעקב נאבק,
עם עצמו.
עם החלקים שבו שאומרים לו –
תוותר.
והוא לא מוותר.
רבו הפירושים על המילה ויאבק.
לנו ברור שמדובר במאבק,
בהתמודדות.
חז”ל תהו מה עניינה של מילה זו.
אולי לשון אבק?
אולי לשון אבוקה?
והיו אפילו כאלו שאמרו שהמילה ויאבק זה מלשון חיבוק.
הכלי יקר מסביר שעניינו של המאבק של יעקב עם ה”איש” היה הבלבול.
האבק בכוחו לסמא את העיניים.
ולעיתים, במקום להיאבק ביצר הרע אפשר לטעות ולחבק אותו.
לקבל אותו, להכיל אותו.
לפעמים אני מרגישה שבדור שלנו הפכנו את הוויתור לאידיאל,
נשאנו את הבינוניות על נס.
ייסורי מצפון זו מילה גסה וויתור עצמי זו הכלה וקבלה.
אז לכבוד י”ט כסלו אני מוכנה לשאת את דגל הבינוניות,
אבל בנוניות אחרת.
בינוניות חב”דית.
שכל עניינה עבודה.
מאבק.
בעל התניא מסביר שהצדיק הוא מי שהרג את יצר הרע,
אין לא יצר הרע.
הבינוני לעומת זאת במאבק מתמיד עם יצר הרע,
הוא עובד ה’,
בלשון הווה.
עובד.
עובד קשה.
בעל התניא מסביר שההגדרה של בינוני וצדיק יכולה להיות הגדרה של מצב נתון כרגע.
האם כרגע אני במאבק עם יצר הרע? או שכרגע הכל טוב, הוא לא מטריד אותי?
אני מאמינה שאפשר גם לדבר על חלוקה זו בתחומים שונים.
יש לכל אחד תחומים שבהם הם צדיקים, שבהם אין להם התמודדות,
ובאחרים הם בינוניים.
במאבק.
בעבודה.
ויעקב מזכיר לנו לא לוותר.
להיאבק עד אור הבקר,
כשהכל יתבהר ונראה נכוחה.
כשהמאבק ייהפך לברכה.
אולי אף נקבל שם חדש,
ושליחות חדשה…
שבת שלום!
חג שהגאולה שמח!
בהצלחה!
