מאיזו תקופה בחיים יש לך הכי הרבה זכרונות? לי, ללא ספק מתקופת גיל הנעורים.
איזו תקופה. עמוסה, סוערת, מרגשת. לטוב ולרע. האם אני גאה בכל מה שעשיתי בתקופה זו? נראה לי שלא צריך לפרט…
הכל היה חשוב ודחוף, פשוט ונכון. כל כך הרבה אידיאולוגיה. המון הפגנות, אישיות וציבוריות. והכל בעוצמה כל כך גדולה, בווליום גבוה.
מה קרה לי, לנו? פתאום האידיאלים של פעם נמוגו? העומס של החיים הכביד עלינו? שינינו את דעתינו, נסחפנו בזרם החיים?
לעיתים אני פוגשת דמויות ודעות, שלאחר המפגש אני אומרת לעצמי “הוא יגדל, הוא יתבגר וזה יעבור.” זה לא תמיד עובר…
אבל האם זה טוב “שיעבור לו”, ש”עבר לנו” במידה מסויימת?
באופן אישי יש דברים שאני שמחה מאד שעברו לי. אבל יש לי גם געגוע. לעוצמות, לפשטות, לעשייה ולאידיאלים.
ולקנאות.
הושע מספר שה’ אוהב אותנו, ואת הנערות שלנו. אם תרצו, את הנערישקייט שלנו. “כי נער ישראל ואוהבו”. גם אתן מתרגשות כשאתן רואות נערים ונערות? עד דמעות? איזה חן יש לגיל הזה. הם כל כל כך יפים ומלאים חיות. ה’ אוהב את הנערות שלנו.
מי השילוח מסביר שהפסוק בהושע מתייחס לפנחס שעשה מעשה נערות.
פנחס רואה מצב קשה, חטא נורא. הוא לא מגיש תלונה במשטרה, לא פונה למשה שיטפל בעניין. הוא רץ ועושה מעשה.
מי השילוח מכנה את המעשה שלו מעשה נערות. רק אידיאולוגיה פשוטה ועוצמתית מאפשרת פעולה כזו. מבוגר שקול ומורכב לא מסוגל לקום ולעשות מעשה כל כך חריף, אלים. אלא אם כן יש בו מעט נערות. מה שמדהים הוא שדוקא מעשה קיצוני ואלים זה מזכה את פנחס בברית שלום.
אנחנו כל כך מעריכים מעשה מיושב, לאחר מחשבה רבה. במשך החיים יש הרבה צורך בדרך המיושבת הזו.
אך ישנם מצבים שגם מצריכים מעשה מהיר ללא מחשבה.
תמיד במצבי חירום נבחנת יכולת הפעילות המהירה הזו, ללא תכנון וללא התלבטות. כשהפעוט בן השנתיים מכחיל, מי לא תהפוך אותו ותיתן לו מכה בגב? החלק הזה שבנו לא נעלם לחלוטין, הוא שמור למקרי חירום. אבל צריך לזכור שיש הרבה סוגים של מצבי חירום. יש מצב חירום פיזי, יש מצב חירום נפשי. פנחס פעל גם כן במצב חירום. מצב חירום רוחני.
האם אנו מוכנות גם לפעול באומץ ובנחישות, אפילו בפזיזות, במצבי חירום לא פיזיים? האם עייפנו וכבר איננו נכונים לפעילות כזו? או שפשוט נכויינו מפזיזות יתר בנעורינו ועתה אנחנו פועלים ביתר זהירות?
האם באמת אנחנו רוצים שמעשי הנערות יהיו תחום שיפוטם הבלעדי של הנערים?
נראה לי שחשוב לזכור שטוב שיש נערים ונערות בעולם, שעושים את מה שאנו כבר מעיזים. טוב שיש נערים ונערות שיזכירו לנו את ימי נערותינו, יזכירו שגם לנו יש עדיין חלק כזה בנו.
וחשוב לזכור שישנם גם מצבים שנכון לתת חופש לנערות הזו שבנו, לתת לה מקום.