כפשוטך | הר’ ימימה מזרחי

כפשוטך | הר’ ימימה מזרחי

אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, בימים האלה שאת אמורה להרגיש לא טוב. וזה ראוי לכל יירא שמיים להיות “מיצר ודואג”. אני אמרתי השבוע, שכשהבן שלי, זכר צדיק לברכה, היה מאוד מאוד חולה בליבו, כל פעם הרופא היה יוצא מטיפול נמרץ והיה אומר לי: “גברת מזרחי, תתפללי שיתכווץ לו הלב”. כל הזמן התפללתי שיתכווץ לו הלב, מפני שכאשר צר בלב, הלב יכול לדאוג ביעילות לכל הגוף כולו. לכן, ראוי לכל יירא שמיים להיות “מיצר ודואג נורא”, כי רק ככה, מהצרות הזו של הלב, את תוכלי לדאוג לכל עם ישראל. בכל פעם שיש לך צער, תדעי שלכל אישה בתקופה זו יש בושות כיוון שאלה זמנים מצערים כאלה, בהם יביישו אותך ויצערו אותך. כיוון שהכותרת של הימים האלה היא: “ראה מה גדול כוחה של בושה”, שהרי סיפור הדגל של תשעה באב הוא שהייתה מסיבה, והמשרת של בעל הבית הזמין בטעות את השונא של בעל הבית, בר קמצא במקום את קמצא. בר קמצא מגיע לסעודה ומגרשים אותו, על אף שהציע לשלם את הוצאות הסעודה. מרוב עלבון, החליט בר קמצא ללכת לקיסר הרומי ולטעון בפניו: מרדו בך היהודים. הקיסר הולך ומחריב את בית המקדש. על הסיפור המזעזע הזה נכתב בגמרא: “ראה מה גדול כוחה של בושה, שהחריבה את מקדשינו ושרפה את עירנו, והגלתה את עמנו”. עולה השאלה מדברי הגמרא, האם זהו הלימוד הניתן ללמוד מהסיפור על קמצא ובר קמצא? והתשובה היא: כשבר קמצא עושה את המעשה הגועלי שלו, ומסגיר עם שלם כי העליבו אותו, זה מגעיל, אבל הכוח של הבושה הוא עצום. בנות, כוחה של בושה הוא ההפך מ”בפועל”. בימים האלה, כשאת מתביישת מאוד מאוד, הגאולה תלויה בך, ברגישות והמתביישות. בושה שנשארה ב”כוח” בפוטנציאל, היא עוצמתית מאוד, היא בונה את ירושלים. בנות, מי שלומדת תורה בימים אלה, עושה נחת רוח גדולה לה׳ יתברך, כיוון שאנו לומדות על שלושת השבועות ועל החורבן, וזו מצוות הזמן. אנחנו במסכת ברכות, בדף נ”ט, עמוד ב’. “בשעה שהקדוש ברוך הוא, זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, וקוראים לזה: גוהא, גוהא זו מילה יחידנית בגמרא, ורש”י מפרש: “גוהא, הוא זעזוע הארץ מאוד מאוד״, כי כשהקדוש ברוך הוא בוכה הוא מוריד שתי דמעות לתוך הים, ופתאום נהיית רעידת אדמה. למה שלושת השבועות הם ימים של רעידת אדמה? רש”י כותב בפירוש מהמם: “מה קורה שהקדוש ברוך הוא בוכה, גוהא? “והניחותי חמתי בם”, ורש”י מסביר: כמו אדם שיש לו חימה – כעס, הוא מתאנח ומתנחמת דעתו ונהיה לו נחת רוח, כך, מתנחם הקב”ה על הרעה שעשה להם. תקשיבו, שה’ בוכה ויש רעידת אדמה, משהו בו מתנחם. מה הפשט? שכשאת בוכה את מתנחמת. לבכות זה מנחם. אבל כאשר מדובר בה׳ יתברך, מה מנחם אותו שכשהוא בוכה, והדמעות שלו כל כך כבדות עד שהן עושות את האדמה לא יציבה. והתשובה המעלפת של רש”י: הקב”ה מתנחם בזה שאת סוף סוף רועדת קצת. סוף סוף מבינה שהבית שלך לא תמיד בטוח.

#ביןהמיצרים #מדרשייתאשירה #הרבניתימימהמזרחי #פרשתהשבוע