"כללי המשחק"
"כללי המשחק"
אני קצת יותר מבינה את המשחק עכשיו. את הכללים. מזכיר קצת סולמות וחבלים. הגעתי לנקודה טובה- מצטערים. עליך לרדת בחבל…
ושוב אני מוצאת עצמי למטה, משתדלת להסתיר את העלבון, לבלוע את הדמעות שחונקות את הגרון, ולקבל את הייסורים, והביזיונות, באהבה.
הסערה שבחוץ היא שבפנים.
מה אתה מבקש ממני? האם אני עדייו תועה?
הנשמה מתנקה- וכחלק מתהליך הניקוי מגיבה לכל הדברים מסביב בעוצמה.כמו בצום מיצים
בקושי אוספת את עצמי. גוררת את עצמי אל היום החדש שבראת.
תזכיר לי אבא, בבקשה. תספר לי מאיפה באתי, כמו ילדה שמבקשת לשאול את כל השאלות
מלפני שזוכרת, מאיפה באתי, ומה רציתי, ומה ביקשת בשבילי..
ומה הנשמה שלי עברה כאן שנים ארוכות עד שהתחייבתי לדרך שלך.
ולאן אגיע? לאן אני יכולה להגיע?
פערים. בין גוף לנשמה. ביני לבין בעלי. בין אור לחושך. בין שולחן השבת למכוניות שמתארגנות לטיול בחוץ.
תן לי לא להיסגר מהכאב. לא להיבהל מהנפילה. תש כוחי. תן לי כוח לעמוד בניסיון הזה,או שפשוט
קח אותו ממני. אלקא דמאיר ענני.
ואז שלחת לי סימן.
סבתא שלי באה אלי בחלום. 5 שנים אחרי שנפטרה. בגסיסתה האיטית התייסרה. וגם אני התייסרתי יסורי נפש גדולים. הייסורים הללו הולידו סיורי נפש . בלילה התעוררתי תדיר מקול שדירבן אותי להתמודד עם מחלתה ועם מותה הקרב, הצפוי. לא שוב לברוח. לא שוב לסגור. ראיתי אותה מתקלפת מקליפותיה – גוף, מעט שומן שנותר, התואר גברת ו. שליווה אותה כל חייה, הלק המשוח בקפידה על ציפורניה העשויות תמיד הלך והתקלף,וכך הלכו והתקלפו כל התארים/המסיכות/התדמיות. ובעיקר הלכה והתפוגגה לה השליטה המדומה, הכוח. למרות שלא היתה זו צוואתה המפורשת, לא בדרך בה חייתה את חייה, ולא במילים, הרגשתי שבמותה ציוותה לי את החיפוש. את השאלה הבלתי מתפשרת על החיים, על המוות ומה ביניהם. על הרצון לחיות. על התשוקה לחיים. וכך, למעשה, "החל" תהליך התשובה שלי. חיפשתי לקרוא על מוות. על החיים שאחרי. חיפשתי לפתוח את המקום שבלב, זה שממונה על השאלות, שאלות נערה מתבגרת, מחפשת. בזכות סבתא שלי.
ולפני כמה זמן, היא באה אלי בחלום. ובחלומי הייתי בבית שלי והיו שם אנשים מסביבתי הקרובה, דווקא אלה שמתקשים לקבל את דרכי, ובחירותי בשנים האחרונות. ואז היה צילצול בדלת. נכנסו שלושה. סבא שלי, ז"ל, סבתא שלי, ועוד בן משפחה. הם היו יפים כל כך. סבא וסבתא. לבושים טוב, נראים טוב. היה ברור לכל הנוכחים, גם לי, שהם מתים, אבל הם היו כל כך חיים… סבא שלי רק חייך, ואני, מונעת ע"י הגעגוע שנפער בי לעומתם, התקרבתי אליהם, לחיבוק גדול עם סבתא. "כל כך התגעגעתי אליך" לחשתי אליה, לא יכולה לעצור את הדמעות, והיא חיבקה אותי ואמרה "גם אני". ואז: "קיבלתי רשות לבוא לבקר אותך. אני אבוא יותר. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר".
אני זוכרת את הרגע בו הרגשתי שאני מתעוררת. כמה התאמצתי להחזיק בחלום. עוד רגע לראותה בברור, עוד רגע חיבוק, עוד רגע..
בבוקר כשסיפרתי על החלום לחברה קרובה ולרבנית שלי, שתיהן אמרו לי שזה סימן טוב.. דרישת שלום שהמעשים שלי נותנים להם זכויות בעולם הבא. כשהם באים בחלום ונראים טוב, לבושים טוב, זה בגלל המצוות שאני מקיימת כאן, ושעומדות לזכותם.
זיכרונות מזמן אחר. מי אני עכשיו?
כל הזמן עולה בי זיכרון אחר. נצרב. הרבה זבל אני חייבת להודות.
מי אני? רצונות וכמיהות שהוטבעו בי משחר ילדותי. הם שלי? הם שלך? הם שייכים לכאן בכלל
או שכולם הם פניה השונים של העבודה הזרה, של הטומאה?
כמו עבד עברי, כמו שפחה נרצעת. גם כשתבחר ב"ה בחופש, תשאר אוזנה רצועה לעד.
שהיה רגע בו בחרה אחרת.
אז מי אני?
דברים שאני כבר לא:
בת 20.
סלבריטאית.
רווקה
שורפת תבשילים סדרתית
לובשת גי’נסים
דברים שאני עוד לא:
צדיקה
יודעת
דברים שאני עכשיו:
מרגישה.
כואבת.
שואלת.
מתפללת.
מבשלת בדבקות.
מחפשת.
מי אני?
נשמה. שלך. שבראת. יהודיה.
יראת שמים.
אני מתפללת הרבה על שאזכה להתחזק ביראת שמיים.
זהו הדבר הבסיסי שנעקר בחינוך החילוני אותו קיבלתי. חילוני מלשון חולין- שאין בו קדושה,
חילוני מלשון חלל – שהוא פנוי ממך..
כמה קשה לקנות יראת שמים אמיתית. אתה הרי יודע, שלפעמים ברגע אחד, אני מאבדת אותה.
ואז אין כלום. רק סחרחורת. ערפול. ואני צונחת בתודעה שלי למקומות אחרים, עולם אחר שאיני שייכת אליו עוד. גם לשם איני שייכת עוד.
ושוב.. 7 פעמים יפול צדיק וקם..
נופלת וקמה כמו נחום תקום.
בכל פעם שיש אור אני כבר יודעת – עוד מעט תגיע האפילה במהירות, בבת אחת.
ואז מסך.
לפעמים בצבעים עזים.
לפעמים חסר צבע.
חלק.
שתיקה.
מילים הרבה פעמים הן מסך. להיות בשתיקה כשיש ביזיון. כשמרגישים אין. כשמחכים.
לנשום. לא לשכוח. בתוכי יש חיים. ומחוצה לי גם. ואני נושמת. לדבר איתך מתוך המחנק, מתוך האין.
להיות בתשובה, זה להיות בדיאלוג מתמיד איתך.
לחיות זמן חוץ. וזמן פנים. לדעת שבכולם, מסביבי, גם באלו שהכי קשה לי ולא נוח לי לראות, יש נשמה.לדעת שכולנו בפנים נשמות טובות, שלך.
ולהרגיש גם את הנפרדות המאכלת בנו. איך המחיצות בינינו בדמות פנים וגוף, ודעות ושכל.
חמיצות בבטן. לתת לה לעלות. להודות לקב"ה עליה, לזהות את חיבוקו החם, מעבר לה.
השבוע במסגרת עבודתי פגשתי אישה. והיא סיפרה לי את החיים שלה.הרבה כאב. ויסורים. לא פשוט. ונתת לי לראות ולהבין את הסיפור שלה. ואיך היא בורחת מלפגוש את הכאב שלה. שוב ושוב. ואתה, ברחמיך, נותן לה אותו שוב, כמו מתנה, כאב באריזה קשור בסרט, כי בלי זה היא לא תוכל להמשיך.. וראיתי את המקום בו יש לה חיץ ממך. את המקום שלא הרגישה את ידך המלטפת, האוהבת, המשגיחה. זה מקום בו יש אלם. ריקנות. יאוש.
כי כשמרגישים את ההוייה שלך, בפנים, בחוץ, בכל מקום, היאוש מפנה מקומו לתקווה, ואפשר לנשום בחופשיות.
רציתי לעזור לה. לספר לה שראיתי. רציתי לאהוב את נשמתה שלא מאמינה אחרת. אולי היא ראתה בעיניים שלי את הרצון לעזור. את החמלה. ונבהלה. כמה אנחנו נבהלים מחמלה. מקרבה. זה כמו חומר ממיס קליפות. ואנחנו מפחדים להיות בלי הקליפות שלנו..
והיא ברחה מידי המושטות, מלבי הפתוח. אני מבקשת להתפלל עליה עכשיו, שתזכה להרגיש אותך, לחיות כמו בת מלך, הבת שלך.
וגם בשבילי, אני מתפללת, שאזכה, בימים של אהבה,בימים של שנאה, לא לשכוח, לדעת, לא לאבד את יישוב הדעת. וגם בשבילכן, נשים יקרות, אני מתפללת, שנזכה כולנו לדעת שכל רגע שהוא קר, ברגע שהוא מלא בידיעת השם יתברך, נוספת לו י’- והוא הופך להיות רגע יקר שיש לנצור אותו, והחיים כולם נראים כשרשרת חרוזים ארוכה, שמורכבת כולה מרגעים יקרים ונדירים, שנבחרו בקפידה, על ידי הקב"ה, בשבילנו..
שלכן, בלב פתוח, באהבה,
שומרת שבת