חיפוש

כך נבנה את בית המקדש | אילנה כהן

ימי בין המצרים. בית המקדש נחרב. מוטלת על כל יהודי ויהודי החובה והזכות להתאבל על חורבן בית ה’, ומצד שני לצפות, לייחל ולהאמין שיבנה שוב. הבית הגדול והקדוש שנתן לנו הקב”ה כדי להתחבר אליו דרכו. משמרות כוהנים ולווים מוכנים ומזומנים לקבל כל יהודי ואת קורבנו שרוצה להקריב לפני אדון הכל. קורבן נדבה, קורבן תודה, קורבן חטאת… כל אלו באים כדי לחבר יהודי ליוצרו, וכל אלו מגיעים מלבבות פועמים של יהודים שרוצים לעשות רצון ה’ ולהתחבר אל מקום הקודש. תמיד של בוקר, תמיד של בין הערביים- ה’ רוצה אתנו קשר כל יום, ומקבל את קורבנות עם ישראל לרצון… ואז מגיע שבר גדול, ה’ יתברך לא רוצה את עבודתנו ואת קרבנותינו ומחריב את בית המקדש, הבית בו הלבבות התמרקו והתחטאו, הודו ושיבחו, המקום שאיחד את כולנו יחד עם הקודש, ננטש והופקר בידי גויים טמאים ששמים צלם בהיכל. ומאז ועד היום מצווים אנו לזכור ולא לשכוח את האהבה הגדולה שהייתה ביננו לקב”ה, ובכל בית מצוי זכר על הקיר ובכל שמחה גדולה של חתונה שוברים כוס זכר לשבר הגדול ובימי בין המיצרים אנו אף מצווים לשבת ולהתאבל על החורבן, עד לתענית של ט’ באב שם נוהגים את כל מנהגי האבלות.

ומאז ועד היום יושבת ומקוננת השכינה הקדושה על הבית שחרב, על הילדים שחטאו ועל ה’ יתברך שרחק והרחיק את ילדיו מעליו. מאז ועד היום כאב השכינה לא פסק על הבנים הגולים שנפלו שבי והתרחקו ממקום הקודש. מאז ועד היום לא התייאשה מאיתנו השכינה הקדושה, והיא יושבת, בוכה ומצפה לתפילתנו, לליבנו, לקרבנותינו ולכיסופינו ולציפייתנו אנו, לשוב לאותו קשר שהיה לנו אז עם אבא, אלפיים שנים חלפו והשכינה ממתינה לגאולה, לקשר המחודש, לייחוד השלם בין “קודשא בריך ושכינתא”, בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, לחבר אשת נעורים עם דודה ….

יהודים קדושים בכל הדורות מתאבלים על ירושלים בשק ואפר ומצד שני מכינים בגד חדש לקראת הגאולה, לקראת בואו של משיח. עם כל הניסיונות שעברו יהודים בכל דור ודור, כל דור ואלו שעמדו עלינו לכלותינו בגוף, בנפש או ברוח, ובכל זאת לא התייאשו יהודים מן הגאולה, כאבו והאמינו, בכו וציפו , צעקו ויחלו…

אבל איך כל מה שנכתב למעלה בכלל קשור אלינו היום??? היום, החובה להתאבל על בית המקדש ולצפות לבניינו ממשיכה, רק יש לנו מצוקה משמעותית בעניין זה, שאותו הלב שלא מרגיש בכאב חורבן בית המקדש, זה אותו הלב שלא מרגיש גם את הכאב הפרטי שלי, של הקרובים לי, שלא מרגיש את הכאב של להיות רחוק מהטוב שלי, מאשתי, מילדיי ומה’ יתברך, זה אותו הלב שלא מרגיש כאשר הבית הפרטי שלו עולה בלהבות…

אז מה עושים? מפנים כל יום זמן משמעותי לראות את חורבן הבית הפנימי שלי, את חורבן הזוגיות שלי. כאשר אני לא מואר, אז בית ה’ שלי חשוך. כאשר בן/ בת הזוג שלי מסתובב לא מרוצה, משועמם, כאוב, פגוע, בודד, אז הבית שלי חרב. כאשר ילדיי מחפשים בחוץ טיפת יחס ואהבה אז הבית שלי שמם… כאשר אני עסוק למשל בלהשיג כבוד וכסף זו מטרה בפני עצמה ואני שוכח שמה שהכי חשוב זה קשר עם ה’ וזה עובר דרך כל הטוב שיש לי- האני האמתי שלי, אשתי וילדיי, אז יש לי צלם בהיכל ושועלים נכנסים לי לתוך הבית… או כאשר למשל סדר וניקיון הוא ערך עליון בפני עצמו, לפני הקשר שלי עם עצמי ובעלי הוא לא העניין בחיים שלי, אז הבית שלי חרב ואין לי טיפת שמחה וחיות ואת מקומם תופסים ה”שועלים” למיניהם- ייאוש, פחדים, חרדות ודמיונות שונים.

ואם הלבבות שלנו לא חשים את הכאב הזה, על הבית הפרטי שלי שחרב, על זה ראוי להתאבל. מחויבים אנו להמשיך ולבכות על בית ה’ החיצוני לי- בית המקדש ממש, ועל בית המקדש הפרטי שלי, אני וביתי שלי, ויחד עם זה לקוות ולצפות לטוב האמיתי שוודאי יגיע. בכדי שבית המקדש יבנה שוב, מחויבים אנו לבנות את בית ה’ בתוך ליבינו וביתנו אמור להוות בית מקדש מעט להשראת השכינה, דמוי בית המקדש. שהלא בגין כך חרב בית המקדש.

בית ראשון חרב בגלל שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות וזהו גם תיקונו. להפסיק לשפוך לעצמינו ולסובבים אותנו את הדם באמירות/ מחשבות פוגעות ומעליבות. להוציא עבודה זרה מתוכנו ומביתנו- כמו קשרים לא נכונים, התמכרויות לאוכל או לכל דבר שנותן לנו תחושת ביטחון מדומה. גילוי עריות- לנקות את מחשבותינו ולפנות אותם לקשרים הנכונים, הקדושים והרצויים.

ובית שני חרב בגלל שנאת חינם- וזהו גם תיקונו. ואהבת חינם תתחיל בתוכי ובביתי ואת זה אוכל לעשות כאשר אסכים לראות כמה התרחקתי מהמקום הטהור, התמים והקדוש הזה שרוצה אהבה, בתוקף הגלות הקשה והמרה, עם הרבה קבלה וחמלה שאלו הם תוצאות הגלות המרה שעברתי.

ומה שמכפר עלינו היום זו התפילה “נשלמה פרים שפתינו”.(הושע יד’) ושולחנו של אדם, “…ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו” (מנחות דף צז’) אבל כדי שזה יעבוד צריך הרבה רחמים ועוד רחמים, כל יום שלוש פעמים ביום מתפלל יהודי על בו הגאולה ברחמים “ולירושלים עירך ברחמים תשוב…”, …שומע תפילת עמך ברחמים…”, “ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים…”. וכל יום בשולחנו של אדם, בברכת המזון “בונה ברחמיו ירושלים…” כך נדרש כל יהודי כל יום כמה פעמים ביום מחדש לקוות לגאולה שתגיע ברחמים. ורחמים יכולים להגיע רק כאשר הלב מרגיש וכואב את הכאב שלי ושל הסובבים אותי, לעורר רחמים זו לא פעולה טכנית או אמירה סתמים, רחמים זו פעולת נפש עמוקה שמתאפשרת לאחר שהערנו את ליבינו כל יום קצת בשיחה ופיוס עם אותה הנפש שגלתה ונמצאת מעבר לחומות מאחורי סוגר ובריח. “שפכי כמים ליבך נוכח פני ה”, הלב צריך להגיע למצב של מים- שקוף, רך וזורם בשביל להגיע למקום של רחמים קדושים שפותחים את כל השערים…

וצריך הרבה רחמים עלי, על בני ביתי, על עם ישראל, כן, אנחנו שרויים בגלות קשה ומרה, גלות הנפש הקדושה והיקרה שלנו , שעליה צרים אויבים בלתי נראים, אויבי נפש- מחשבות רעות, רגשות ארסיים של בדידות, ייאוש וחידלון ופיתוים שונים ומגוונים לתת לנפש אהבה מדומה שמרחיקה אותנו מגבולות הקדושה- הקשר התמים והטהור לטוב האמתי שבתוכי, לטוב האמתי של הסובבים אותי, לה’ יתברך הטוב והמיטיב.

ואנו זקוקים להרבה רחמים כדי שהקב”ה יפדה אותנו מהסיטרא אחרא, כל יום קצת, כל יום לייחד זמן מוגדר ומוגבל להסכים לראות ולהרגיש את חורבן הבית שלי ומצד שני שאר היום לצפות, לייחל ולהאמין שהגאולה בו תבוא, בדיוק כפי שאנו מצווים לעשות בעניין חורבן בית המקדש- זכר בקיר הכניסה, בחתונות, ובשלושת השבועות ומצד שני, כל יום לבקש בברכת המזון “ובנה ירושלים..”, ובתפילת עמידה “ותחזינה עיננו בשובך לציון..” ואף מצווים להאמין שבכל יום יכול יבוא בן דוד לגאול אותנו.

בכי החורבן מצד אחד והאמונה והציפיה לקראת הגאולה מצד שני, נסכו כוחות ביהודים לאורך כל הדורות ובניסיונות הקשים שעבר עם ישראל עד היום, ומי שגאל אותנו מעבדות לחרות בתקופת מצרים הוא יגאל אותנו גם היום, רק צריך דבר אחד- את הלב שלנו חי ופועם, לשם יוכל הקב”ה להשכין את שמו ולקרב לנו את הגאולה, זהו בנין בית המקדש הפרטי שלי שהוא עוד אבן בבנין בית המקדש הכללי של עם ישראל, זו תהיה תרומתי הגדולה למען עם ישראל- עוד בית שהתעורר לחיים, עוד בית ששוכניו חזרו לדור בו, עוד בית שהלבבות בו פועמים מלאי אהבה ונתינה, עוד בית שבו חולמים על בית המקדש מצפים ומייחלים ומוסיפים עוד מעשה טוב, עוד מחשבה טובה, עוד רצון טוב לכבוד ה’.

נכון שזה מאוד קשה שלא להתייאש מעצמינו, ממידותינו הרעות, ממחשבותינו הלא רצויות, ומניסיונותינו הרבים להתקדם שלא צלחו…, זה מאוד קשה שלא להתייאש מאטימותו של בן הזוג כבר 20 שנה, או משתלטנותה של אשתך עוד מלפני החתונה, זה מאוד קשה שלא להתייאש מילד שפרק עול ורחק בהשאירו עקבות רבים של כעס, שנאה ותסכולים. זה מאוד קשה, זה מאוד כואב, וזו בדיוק הגלות שבנפש, בחרנו לבודד עצמינו, בחרנו להתייאש, מצאנו אפיקים אחרים שיתנו לנו קצת אויר לנשימה, רק שזה אף פעם לא מחזיק מעמד והתרסקנו שוב… ובמקום כל זה מבקש מאיתנו ה’ הטוב-לשבת ולבכות בלב נשבר מלא רחמים, ולקוות ולצפות שהוא ודאי ישלח את הגאולה, להאמין שהוא ודאי הולך לתת לנו טוב, הוא ודאי יסדר לנו הכל, כי הוא כל יכול… כי להוציא בעל מאטימותו אף אחד לא יכול, ודאי לא אשתו, להפוך אישה שתלטנית לרכה, כנועה ואוהבת, אף אחד לא הצליח, להשיב ילד מציפורני הסיטרא אחרא, אף בן אנוש לא הצליח.

א-ב-ל ה’ יתברך יכול הכול , להוציא כל יהודי ויהודי מהשבי הקשה ביותר, להוציא כל יהודי ויהודי מגלות לגאולה, ובשביל להגיע לגאולה הפרטית שלי כבר, צריך כל יום לקרוע את השמים בדמעות, כל יום קצת לב נשבר על החושך שהבית שלי שרוי בו, אבל קצת כל יום, לכל היותר שעה ביום, ושאר היום להיות עסוק בגאולה, בטוב שכבר נמצא- לעודד ולחזק, ובמה שלא נמצא עדיין- לצפות ולייחל ולהאמין שה’ טוב ורוצה לתת לנו את הכי טוב- בית מקדש פרטי וכמובן את בית המקדש הכללי, רק יש דרך העולה בית א-ל, וכל המעוניין לזכות לגאולה מוזמן…

כי כך יבנה הבית- כל יום קצת דמעות של רחמים וכל היום- תקווה ואמונה, ייחול וציפייה , מצד אחד קצת אפר כל יום ומצד שני להיות עסוקים כל היום בהכנת בגדים לקראת הגאולה , שני אלו יחד יהוו את הכנת הכלים לזכות ולקבל את השפע עם בא הגאולה…

#ביןהמיצרים #טבאב #ביתהמקדש #תשעהבאב #בניןביתהמקדש #אילנהכהן

0 תגובות

הרשמי לניוזלור והישארי מעודכנת

יצירת קשר

מרכז שמים/ אשירה
רחוב יחיאלי 4 נוה צדק תל אביב
טלפון: 0722-146146
טלפון ארה"ב : 347-901-5172
חניה בשפע באזור כולו.

אודות אשירה

אתר הצמיחה הרוחנית לנשים “אשירה” הינו אתר אינטרנט המכיל מידע כולל ומגוון לפיתוח וצמיחה מבחינה רוחנית עבור נשות

 ישראל. 

לתנאי שימוש ופרטיות >>

תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה)

  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube
  • Flickr