ירושה, כיבוש והקשבה | פרשת דברים | רחל וינשטיין


משה פותח את ספר דברים,

נאום הפרידה שלו,

בסיכום תמציתי של תולדות עם ישראל במדבר.

מזווית מאד מסוימת -

זווית של ירושה.

את הפספוסים,

ההוראות,

וההכנות לירושה הקריבה ובאה.

ירושה -

בלשון המודרנית,

לא צריך להילחם עליה,

לא צריך לכבוש אותה.

לכאורה…

מקבלים אותה.

מאב לבן.


אך בפרשת דברים משמעות נוספת.

יש לירושה משמעות של זכאות -

את ארץ מואב לא נקבל,

היא לו ירושה (ב:ט).

אך המילה ירושה מתייחסת בפרשה גם למעשה הכבוש.

ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו אותה (א:ח)


המתח הזה בין ירושה לירושה,

בין מה שנקבל,

בפשטות,

כי ה' הבטיח…

למה שנילחם עליו ונירש אותו בכוח,

בדמע,

בכאב…

זה המתח המתמיד שאנו נתונים בו ביחס לארצנו הקדושה.

והקטנה.

ולכל כך הרבה נושאים הרוחשים בארץ הזו.

ובכלל בחיים.

כל כך הרבה דברים,

שנראה שהם פשוטים,

או שהם צריכים להיות פשוטים.

אך בפועל הם דורשים עמל,

מאמץ,

מאבק.


וכנראה שזה עניינה של ירושה.

שמצד אחד -

יש הבטחה.

שייכות.

קישור פנימי עמוק.

אך ללא מאמץ,

ללא פעולה,

זה לא יקרה…

הירושה לא תעבור.

וכנראה שבחיים -

מה שמשמעותו,

לא מגיע בקלות.

בחינם.

נקנה בייסורים.


וכשנאבקים -

צריך כל כך הרבה דיוק.

שלא נהיה המרגלים,

וגם לא המעפילים.

שנירש ברגע הנכון,

לא לפני ולא אחרי.

רק כאשר ה' בקרבנו.

ונירש רק את השטחים המיועדים לנו.


צריך להיות קשובים -

למרות שכשנאבקים כל כך קשה…

להיאבק וגם להקשיב.

בו זמנית.


בשבוע האחרון הייתי במסע של הקשבה.

פגשתי המון אנשים.

שונים.

ודומים.

כל אחד והחלום שלו,

החזון שלו,

המאבק שלו.

וכולם שואפים לתקן.

לירש -

את הארץ,

את הפסגה,

לכבוש את ההר.

ורבים ההבדלים,

אך רב גם המשותף.


ובימים אלו של ציפייה לגאולה,

של אבלות על החורבן,

אני מתפללת שנירש.

שנשאף.

שנחלום,

וכן, שלפעמים גם ניאבק.


אני יוצאת עם תפילה שגם נקשיב.

שנשקיט את הקולות המפרידים.

לא נשתיק.

רק נוריד ווליום.

ונצליח להקשיב.

מבעד למסכי ההבדלים.

ונירש יחד.


שתהיה שבת שלום,

שנזכה שימים אלו יהפכו מיגון לשמחה.


0 תגובות