ישבנו בגינה, מנשנשות בצל העצים, מידי פעם קוראות:”לא לרוץ לכביש!” “לא להשפריץ!” “לא לנשוך!” ועוד כהנה וכהנה אמירות עמוקות וחשובות.
ובין ביס מן הפנקייק קינואה, לאפונת גינה קפואה (ממש מומלץ!) היא שאלה אותי: “מה את חושבת על שיעורי בית?”
אכן שאלה מטרידה. בסופו של חופש שבו באופן קולקטיבי הייתי אחראית לפתרונם של מספר מרשים של תרגילים בחשבון. אמנם מעט מאד מהם פתרתי בעצמי. רק מידי פעם סייעתי. (לא לגלות)
אכן, מה דעתי על שיעורי בית.
נראה לי ששיעורי בית יכולים להיות מטלה חסרת משמעות, או מטלה להורים חרדתיים, אך הם יכולים להיות גם לימוד לחיים.
במיוחד אותם תרגילים אינסופיים שניתנו לחופש פסח.
עושים את כולם מיד? מחלקים למטלה יומית? דוחים הכל לסוף? (ברור…)
נראה לי שיש כאן הקניית הרגלי עבודה. לסמן מטרה, לעבוד, להתמיד, לסיים.
זה ממש התקשר לי לספירת העומר. כל יום, מטלה יומית. לאן אני מתקדמת היום? מה המטרה בסוף?
האם אתמיד ואצליח לחצות את קו הסיום? עם סל מלא הספקים?
ויחד עם ספירת העומר אנחנו פוגשים את פרשת שמיני.
בדרך אל קו הסיום נספים שני בני אהרן.
למה?
רש”י (על פי המדרש) לומד מן הסמיכות לאיסור להיכנס למשכן שתויי יין שכנראה שבני אהרן נכנסו שתויי יין. הם נענשו על כך שהיו שיכורים.
לכאורה זה כל כך ברור שלא שייך לעבוד את ה’ שתויים? איך שני בני אהרן יכלו לטעות כך?
אבל בעצם, האם זה כל כך ברור?
אולי היה אפשר לחשוב שהיין יכול להעצים את חווית הקדושה? שאולי כך אפשר להגיע לפסגות גדולות יותר, לעבוד את ה’ בצורה עוצמתית יותר?
הרי עד היום, יין הוא חלק מן השבת והחגים שלנו, עיין ערך פורים.
נראה לי שאמנם שתיית יין יכולה להביא לחוויה גדולה ועצומה. אך כשמדובר בעבודת המקדש, היין לא שייך. כשמדובר בעבודת קדש, הכהנים המיצגים את הציבור כולו, נדרשים לדייק.
יש כאן זיוף. דילוג על שלבים. קיצור דרך.
אם תרצו, עזרה של אבא או אימא בשיעורי בית (לפתור עם מחשבון?) או אש זרה.
ובעבודת ה’ כל כך קריטי לא לדלג על שלבים. לספור כל יום. שלב שלב.
כל כל בקלות אפשר להגיע לזיופים. עיגול פינות, דילוגים. ויתורים.
ולפעמים פשוט מתייאשים. או שמתייאשים בדרך, או שמתייאשים מראש.
אבל אם מתמידים, מתקדמים צעד אחרי צעד, אפשר להגיע.
לסמן מטרות, לא להתעצל. גם אם זה נראה קשה. לקחת צעד אחר צעד. עוד אחד, ועוד אחד. ימין שמאל…
בסוף נגיע!
Comments