ספר ויקרא מעורר אצל רבים מאתנו תחושות מעורבות, במקרה הטוב.
אצל חלקנו התחושות לא מעורבות. לטוב ולרע…
קרבנות וקרבנות וקרבנות. פרטים רבים, כללים מדויקים.
לאחר שני ספרים נפלאים, מלאי סיפורים מרגשים.
והמשכן כמובן…
ספר שמות חותם בהקמת המשכן,
כן הוא סוף סוף עומד.
והענן ירד על המשכן. כלומר, בנינו לה’ בית והוא בחר לשמחתנו לשכון בו. הצלחה.
הרמב”ן מסביר בהקדמתו לספר ויקרא שמטרת כל הפרטים הרבים לשמר את המצב הזה. לקרב אותנו אל הקב”ה. לדאוג שהשכינה לא תסור מאתנו. קרבן מלשון קרבה. לאחר כל המלאכה הרבה והמאמץ להשכין שכינה במשכן, ספר ויקרא נותן לנו את הכלים לדאוג שהשכינה לא תסור ממנו ומאיתנו.
והספר אף פותח במילה ויקרא, רש”י מסביר שקריאה זוהי לשון חיבה. ה’ קורא לנו. אוהב אותנו.
רש”י מסביר שהמילה ויקרא היא המילה המתארת את הדיבור שה’ מדבר בו אל עם ישראל לעומת המילה ויקר המתארת את הדיבור של ה’ לאומות העולם. אולי בכך הוא אף נותן הסבר לאות א’ הקטנה שמופיעה במילה ויקרא בראשית הספר. להבדיל בין ויקרא לויקר. הוא מוסיף ואומר שהמילה ויקרא מתארת את קריאת המלאכים “ויקרא זה אל זה ואמר”.
המילה ויקר יש לה מטען.
המילה ויקרלא רק שהיא קשורה לאומות העולם, הוא מזכירה לנו עם מסוים בין האומות, המאופיין ב”אשר קרך בדרך”.
כן, כן. עמלק.
וכן, גם עמלק מככבים בבית הכנסת השבוע.
זכור. זכור את אשר עשה לך עמלק.
זה תמיד מעלה את השאלה, מדוע לזכור? את עמלק? לא היה הכי ראוי לשכוח?
לשכוח את העם הנורא הזה שצווינו מצד אחד למחות אותו, ומצד שני לזכור אותו?
השפת אמת מסביר שהבנת הציווי לזכור את אשר עשה לך עמלק טמונה בהבנה של מה עניינו של עמלק.
עמלק עניינו ויקר. הכל מקרה. אין מנהיג לבירה. הכל סתם.
אין סיבות.
עמלק עינינו טשטוש האמת והשכחתה.
והתשובה לשכחה שאותה עמלק מפיצים היא הזכירה.
השפת אמת מתייחס לקריאת המלאכים שאותה מזכיר רש”י, ויקרא זה אל זה ואמר, ומסביר שהמלאכים לכאורה דומים לבני האדם. גם האדם וגם המלאך יש לו תפקיד בעולם. ההבדל הוא שהמלאכים מכוונים מטרה, ללא הסחות. יש להם תפקיד ואין עולם.
והאדם, אוהו, האדם. יש לו תפקיד. נכון. אבל יש לו גם כל כך הרבה הסחות. עולם שלם של הסחות.
מתי פעם אחרונה הוא נזכר בכלל בתפקיד?
המילה ויקרא מחזירה אותנו לתפקיד. מה התפקיד? לקרוא בקול: “קדוש קדוש קדוש”!
ומה תפקידו של עמלק בעולם? להשכיח מאתנו את התפקיד. למלא את ראשינו בזמזומים מסיחים.
הכל מקרה, הכל שטויות…
ומידי פעם צריך לחזור לאיפוס. לזכור. ולקרוא.
לזכור שעמלק הוא העולם הסובב אותנו ומוציא אותנו מאיפוס. לזכור לשם מה אנחנו כאן.
בקריאה יש כוונה, ויש גם אינטימיות. כשהולכים ברחוב ורואים מרחוק מישהו מוכר, קוראים לו. פתאום כל האנשים וכל ההסחות בדרך נמסים ואינם ויש מפגש בין שני המכרים הקוראים זה לזה מקצה אל קצה.
ה’ קורא לנו. נותן לנו כללים מדויקים כיצד להשכין שכינה בינינו.
ועלינו לקרוא זה אל זה, קדוש קדוש קדוש!
להיזכר. לא לשכוח. ובעז”ה הענן ירד.