השבוע בפרשת השבוע נקרא את דבריו של יעקב לבניו “האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים”. אומרים כל המפרשים אחרית הימים זה “האספו”, כשכל השבטים מתכנסים סביב צער של מישהו אחד.
עמ”י מתאפיין באכפתיות ובערבות הדדית, השבוע נחקק פסק הלכה תורני מהפכני לראשונה בהיסטוריה. עובר שנולד בשבוע ה30 לחייו ולאחר נסיונות מאומצים לשמור עליו, השיב את נשמתו לבוראה. עפ”י ההלכה אין חולקים כבוד אחרון למת בגיל צעיר שכזה ואינו נחשב עדיין לבר קיימא, עדיין לא זכה מישהו באמצעותו לעשות מצווה. אך השבוע נפסק כי צריך לחלוק לילד הזה כבוד עצום,
אלפים מעם ישראל חלקו לו כבוד אחרון, כי הוא גרם למצווה הגדולה ביותר שבזכותה יבנה ביהמ”ק, כשהאמת והשלום קוראים לנו: אהבו, וכאשר אנשים עומדים סביב מצוקה של ילד או ילדה, המלך לא יכול להתאפק יותר.
אומר יעקב לשבטים “וקל ש-קי יתן לכם רחמים” ומפרש הזוהר הקדוש “וקל ש-קי יתן לכם רחמים”-בצירה. מלשון רחם. כמו רחם שעוטפת עובר שלא יפגע ויקבל את כל הדרוש לו.
המצור התחיל בעשרה בטבת, נבוכדנצאר צר על ירושלים בעשרה בטבת, אומרים חז”ל שעשרה בטבת הוא יותר נורא מט’ באב. מפני שט’ באב הוא רק התוצאה של המצור שהתחיל עכשיו.
אנחנו גדלות עם חומה שמקיפה אותנו מכל הכיוונים ושומרת עלינו, הצד האחד פוקד עלינו להיות בשליטה, לאכול בשליטה…. הצד השני משדר לנו את תרבות הגוף. תיהי אסטטית ונאה. בצד השלישי מנקרת הפקודה, סגפי את עצמך. וביום בהיר החומה הזו הופכת למצור.
נעיין היום בסיפור מן המקרא, “ולחנה יתן מנה אחת אפיים” “למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, ותקום אחרי לכתה לשילה אחרי אכל ואחרי שתה.
מה יש לאשה הראשונה אי פעם בהסטוריה היהודית שמרעיבה את עצמה? בונה חומה ואומרת אני לא אוכלת ואני לא שותה אם ראה תראה בעוני אמתך, מפרש רש”י: אם ראה, מוטב. ואם לא תראה…. היא מתכוונת לעשות מעשה נואש בכדי לזכות בילד.
אומרת חנה אם אני מלאך אני לא אוכלת ולא שותה ולא יולדת ילדים, ואם אני בן אדם אני אוכל ואשתה ובבקשה תן לי ילדים. חנה מצמצמת את עצמה בתקווה שיתפנה מקום בתוכה לתינוק משלה.
אומר לה אלקנה, אנכי טוב לך מעשרה בנים, אני מוכן להיות ממלא מקום ולהיכנס למקום הפנוי הזה שבתוכך.
וזה המסר עבור אנשים שבחברתם נמצאים כאלה שסובלים מהפרעות אכילה. מלאו עבורם את החלל הריק שבתוכם. העניקו להם את מה שהם זקוקים לו.
מספר רבי נחמן את סיפורו המפורסם על בן המלך שנטרפה עליו דעתו, וחשב עצמו לתרנגול והיה יורד מתחת לשולחן ואוכל פירורים מן הרצפה, וכל הרופאים נואשו מלרפאותו. עד שבא חכם אחד ואמר אני מקבל על עצמי לרפאותו, הביטו בו מסופקים, ירד אותו חכם עימו מתחת לשולחן והיה אוכל עימו פירורים ועצמות, שאלו בן המלך מי אתה ומה מעשיך? ענה לו גם אני תרנגול והיו יושבים שם תקופה עד שנעשו רגילים זה לזה. רמז החכם לסובבים שישליכו לעברם בגדים ולאחר מכן מאכל אדם, ואמר לבן המלך שניתן להיות לבוש ולאכול מאכלים טובים ועדיין להיחשב תרנגול. וכך התנהג עימו עד שריפא אותו כליל.
אומרת הגמרא שאדם המבקר חולה לוקח ממנו 1/60 ממחלתו. שואלת הגמרא ואם יבואו 60 איש לבקר את החולה האם יבריא? וממשיכה ואומרת שאם יהיו 60 איש שאוהבים אותו כנפשו יבריא מחוליו.
האם כאן טמונה הבשורה של האנורקסיה? אם רק נדע לאתר אותה בזמן, אותם הסובלים צועקים אנו רעבים, תמלאו לנו את הריק הגדול הזה.
ומפגן הרעב הזה של לרדת מתחת לשולחן זה להגיד הצילו. ומה שניתן לעשות עבורם זה לדבר בשפתם לרדת אליהם, לאפשר להם להיות מה שהם.
צום עשרה בטבת הוא הצום היחיד שאילו היה יוצא בשבת לא היו דוחים אותו. כותב ר’ משה פיינשטיין: “בכל דור ודור ידע האדם שכל צומות החורבן הם אבל על מה שהיה ואיננו”.
כשמגיע עשרה בטבת שבו התחיל למעלה משפט החורבן, בכל שנה יושב בית דין של מעלה וגוזר על השנה שתבוא. על כל צום אחר אין מתענים בשבת. אבל עשרה בטבת שהוא צום על ביטול הגזירה העתידית עונג הוא ודוחה את השבת. מדהים.
ר’ חנינא בן דוסא היה מרעיב את עצמו בכדי שיבחינו העם ויחזרו בתשובה. כשרבי יוחנן בן זכאי עומד מול אספסיינוס שאומר לו תציל 3 אנשים ואני מחריב את ירושלים ר’ יוחנן מייד עונה. את שושלת רבן גמליאל שממנה יוצא המשיח, יבנה וחכמיה ואת רבי צדוק. שהיה אנורקטי. אומר לו אספיינוס, אותו?? דווקא אותו? ענה לו, אם היה לנו עוד אחד כמוהו לא הייתה נחרבת ירושלים.
לעיתים הצמצום הוא המתנה למשהו ענק, פינוי מקום למשהו טוב שיבוא. ומה שאנחנו יכולים להעניק להם זה חיבוק גדול שימלא את החסר. להיות להם לממלאי מקום.