הסיפור של תומר

טוב, אז אני כאן בהודו. מוזר דווקא כאן לפגוש דוסים, ועוד עם סדנא ל"מדיטציה יהודית". אז הנה הדיווח – בסדנא הפעם רק ערן דיבר, אני לא יודע למה. אולי בנושא הזה הוא יותר בקי. בכל אופן היה מרתק לגמרי. כאילו שסוף סוף הוציאו איזה שפן מהשרוול, שחיכו להוציא אותו הרבה זמן. נושא השיעור היה "לבושים", לא לבושים שבן אדם לובש. לבושים שאלוקים לובש. ונראה לי שעכשיו אולי אני מבין קצת יותר טוב למה הייתה לך כל הזמן בעיה עם הדרך הידידותית שאני מתקשר עם ה’.

ערן אמר ככה: "הקדוש ברוך הוא הוא מעל לכל תפישה ודמיון. אי אפשר לתאר אותו בשום צורה ואי אפשר לדבר עליו בשום מילה. אבל בגלל שהוא רצה להתגלות אלינו ורצה להיות בקשר איתנו, בני האדם, הוא בחר להתגלות במשך ההיסטוריה בכל מיני צורות. "על הים נגלה להם כאיש מלחמה. בסיני (כלומר במתן תורה בהר סיני) נגלה להם כזקן מלא רחמים".

גם בטבע – כל מה שאנחנו רואים, כל מה שאנחנו שומעים, בעצם כל מה שאי פעם נוכל לדמיין אותו או לחוש אותו – הכל הכל ממש, זה "לבושים" של הקדוש ברוך הוא, דרכים בהן הוא מתגלה אלינו.

ואז ערן אמר: "מי אני?" וזה היה קצת מוזר ומפתיע. לא ידענו מה הוא רוצה לומר.

הוא באמת חיכה לתשובה ואז החבר’ה התחילו ליהנות מהקטע ולענות לו: "אתה בן אדם", "אתה דוס", "אתה גבר", "אתה אחלא מורה", "אתה נשוי", "אתה אבא", "אתה בן 25", "אתה גבוה", "אתה מתוק", ומלא רעיונות כאלה. הוא שמע את הכל ורק חייך, ואחר כך עוד פעם שאל: "כל הדברים שאמרתם הם אמת, אבל הם מתארים כל מיני צדדים בי, כל מיני דרכים שאני מתגלה בעולם, כל מיני דברים שאפשר להגיד עלי, אבל מה אני באמת?"

עוד פעם לא הבנו מה הוא רוצה עד שמישהי אמרה: "נשמה".