המילים קטנות מלהכיל- אסון ל"ג בעומר מירון תשפ"א

המילים קטנות מלהכיל.

אסון, כואב. נורא.

מילים.

נוגעות ואינן נוגעות.

היום,

ל"ג בעומר.

יומו של אהרון.

הוד שבהוד,

אהרון איש ההוד.

איש השתיקה.

וההודאה.

וידם אהרון.

ואיש השלום והאהבה,

אוהב שלום ורודף שלום.

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

והיום הוא גם יומו של רבי עקיבא,

ושל רשב"י תלמידו.

רבי עקיבא,

שלאחר שמתו תלמידיו,

קם, ואסף את השברים.

והעמיד דור חדש של תלמדים.

וביניהם רשב"י.

למרות הקושי והכאב.

רבי עקיבא הבין שעל התורה אי אפשר לוותר.

כי אם לא יעמיד דור חדש של לומדי תורה,

התורה מה תהא עליה?

ואמירתו של רבי עקיבא – ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה,

מהדהדת.

כי הוא הבין שהמשך קיומה של התורה תלוי גם בכלל הזה.

בעל הבני יששכר מסביר שספירת העומר מורכבת משני חלקים.

ל"ב ימים, עד ל"ג בעומר. לאחריהם י"ז ימים נוספים, טו"ב ימים.

לב טוב.

הוא מסביר שי"ז הימים שמל"ג בעומר עד שבועות, יש בהם תחילת התנוצצות התורה, ההתנוצצות שגוברת והולכת עד מתן תורה.

ובמתן תורה היא מתגלה ברוב הדרה.

אבל התהליך המקדים,

הוא לב.

פתיחת הלב.

לאחר, לרעך,

ולתורה.

וטוב היא תורה.

כי היא כל כך טובה.

ומרפאת.

ומאירה.

אבל לקבל אותה – צריך הכנה.

צריך לפתוח את הלב.

לצאת למסע.

לפגוש בדרך את אהרן הכהן,

את רבי עקיבא.

וכן, גם את רשב"י.

לפגוש את הדומים לי,

ואת השונים ממני.

ולאהוב.

בתפילה לרפואת כל החולים,

והאבלים,

רפואת הנפש ורפואת הגוף.

שנזכה לקבל תורה באמת.

לראות את אורה.

בפתיחות הלב,

באהבה גדולה.

שבת שלום ובשורות טובות.