הלא לכל שירייך אני לינור/ הר’ ימימה מיזרחי
ירושלים של זהב אקנה לך! מבטיח ר’ עקיבא לרחל. הוא התכוון לתכשיט זהב יקר שהיה נפוץ אז, כתר בתבנית ירושלים או בלשון אחרת בתלמוד: “עטרות כלות”. וכך הוא עושה. לאחר עשרים וארבע שנה הוא חוזר עם אלפי תלמידים ולעיני כולם, עונד לראשה “ירושלים של זהב”. ראתה אשת רבן גמליאל את הכתר וביקשה מרבן גמליאל שיקנה עבורה כתר כזה והוא אמר לה דבר אחד: את יודעת מה עשתה רחל? היא מכרה קלעי שערה! את יופיה, עטרת ראשה, היא הקריבה עבור… ירושלים. למה הוא מתכוון? רחל ור’ עקיבא, חיים בדור של מוחצנות: הם ישפטו (וסליחה מכבוד השופט), רק לפי חיצוניות ומעמד. לעקיבא, הרועה שאינו יודע קרוא וכתוב- אין טיפת סיכוי. גם הוא עצמו, לוקה בשיפוט על פי חיצוניות: קשה לו לראות “דוסים”: תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור! ואז היא מגיעה, בת העשירים, ומחוללת מהפיכה: “ראתה בו, בעקיבא, שהוא צנוע ומעולה”. לבכות. היא רואה ב ו. לא א ו ת ו. בוא ונחלום על ירושלים האחרת! היא אומרת לו, זו ששופטת אנשים לפי ערכם הפנימי! עד שלא נעשה כך- היא תיחרב חלילה!
וזה המבחן שהיא מעמידה אותו בפניו כשהוא שב אחרי 24 שנה. לא עוד רועה צאן מבוזה כי אם תלמיד חכם עצום. האם יראה ביופיה לאחר שהועם עם השנים? האם יידע לראות ב ה? והוא עומד במבחן הזה, בגדול. “שלי ושלכם – שלה” הוא יאמר לכל מי שהודף אותה, שוב, מפני שהיא לא נראית כשם שהיו רוצים. וכך היא עונדת על ראשה את כתר מלכת היופי האמיתית. אולי כבר לא מיס תבל אבל ירושלים, משוש תבל. תודה לינור שהזכרת לנו מה ששכחו תלמידי ר’ עקיבא. אם אשכחך ירושלים.