אש היא מפחידה, או מהפנטת? מרחיקה, או מקרבת?
יש כאלו שנמשכים לאש, אתן מכירות את אלו?
הילד ההוא שרגע אחד לא משגיחים עליו ופתאום הוא בתוך המדורה? עם גפרור ביד, או קרש בוער? או גם וגם וגם?
ויש את הזהירים שמתרחקים מאש, כמו אש. שאין מה לדאוג, אין סיכוי שהם יתקרבו לאש.הם מפחדים ממנה יותר ממני.
בפרשה שלנו, שבה ניתנת התורה, עם קולות וברקים ואש וענן וערפל, יש אוירה של אש. של מעמד גדול ומרשים, ואולי גם מפחיד.
ומצד אחד אנו שומעים קולות של התרחקות, ומן הצד השני קולות של התקרבות.
לפני מעמד הר סיני ה’ מזהיר את משה להגביל את ההר, מי שיגע בהר ימות!
ושוב אחר כך ה’ אומר למשה “רד העד בעם פן יהרסו אל ה’ לראות ונפל ממנו רב”.
נראה שיש אוירה של משיכה להר. אולי סקרנות. ה’ מזהיר, מרחיק.
בהמשך העם מתרחק לכאורה מעצמו, “וינועו ויעמדו מרחוק” ומבקש תיווך “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-הים פן נמות”.
העם נמשך להתקרב, ונבהל ומתרחק.
הקריאה בפסוקים מעלה לי מחשבות רבות, על כך שקדושה היא כמו אש. מפגש עם הקב”ה, זה דבר שלכאורה משתוקקים אליו, הוא מסקרן ומרגש, אך יחד עם זאת הוא מפחיד.
התנועה של ההתקרבות וההתרחקות, התנועה מרחוק, איזה מין ריקוד של צעד קדימה שני צעדים אחורה, פוגש אותנו בהרבה תחומים.
יש לנו חלומות ומטרות, ואנחנו עמלים להגשימם ולהשיגם, ופתאום כשמתקרבים… נבהלים. תקראו לזה פחד מהצלחה, מניעות. מה שלא תקראו לזה, זה קורה.
פתאום כשה’ עונה לנו אנחנו נבהלים ומבקשים תיווך, לאט לאט. לא לגעת באש! לא להישרף!
וזה נכון, זהירות זה דבר מצוין. לא להישרף. אבל גם לא להצטנן. לא להתייאש לגמרי, לשכוח מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.
ובעניין קדושה, של קרבה לה’, אנחנו לפעמים כל כך רחוקים עד שחומה של האש בקושי מורגש. ולפעמים פתאום מתקרבים, מתחממים מאורה של תורה. ונבהלים.
מה, אני? להתקרב? להשתנות?
מה זה אומר? מה ההשלכות? מה המחיר?
ואולי אבלע, אשרף באש? ולא אהיה עוד מי שהייתי? לא אהיה עוד “אני”?!?!
אני חושבת שכמו האש, יש כאלו שתמיד רצים מהר מידי אל תוך האש, ויש כאלו שיותר מידי נעים מרחוק. וכל אחד יודע לאיזה קבוצה הוא שייך. ובעצם מה העבודה שלו.
אבל מעבר לכך, יש גם ממד של דיוק.
במשוך היובל המה יעלו בהר.
צריך לתפוס את הרגע הנכון.
לא למהר מידי, לא להתרחק מידי.
תהיה קריאה, לעלות, להתקרב. האם נהיה מספיק קרובים לשמוע אותה? האם אזנינו קרויות?
מקווה שכן.