חיפוש

הזכות לנקות | מיכל כהן חי

לא תיארתי לעצמי שזה יהיה החג הכי קשה בשבילי. עברנו כבר את שבועות, את ראש השנה, כיפור וסוכות, את חנוכה וגם את פורים, אבל עכשיו, פסח שבפתח עושה לי את הכי הרבה בלאגן בבטן – ועוד הרבה לפני המצות. פסח זה לא רק חג משפחתי. זה חג של “והגדת”, חג משפחתי של לפיד בוער שעובר מאב לבן, של בית שצחצחו ומרקו ועשו בו סדר אמיתי, והכשירו וחידשו וביערו. לכל מי ששואל אותי מה שלומי 11 חודשים אחרי שבעלי נפטר אני אומרת “טוב תודה, ברוך השם” ואני באמת מתכוונת לכל מילה. כי אם יש משהו שאני לומדת על בשרי שעה שעה מאז אותו יום, זה להודות על מה שיש לי ולשמוח בחלקי. ובכל זאת – הכי הכי קשה לי עם הבית שלנו. מאז שחזרתי בתשובה, המטבח שלנו התמלא ריחות חדשים וטובים, ריחות של בית ומשפחה, שגם אם היו בה התמודדויות וניסיונות- הטעם של התבשילים ובעיקר החלות- היה משובח במיוחד. מאז שעמדתי חזרה על הרגליים, כחודש וחצי אחרי שבעלי נפטר, לא ממש הצלחתי לחזור לזה. אני משתדלת. השם עדי. משתדלת לבשל לפני שבת בשמחה. לאפות חלות כל שבוע. וגם במשך ימי החול – משתדלת שיהיה אוכל כמו שצריך ובית מסודר. אבל זה באמת הדבר שהכי הכי קשה לי. כאילו שם, במקום הזה, למרות שברוך השם יש לי ילדים יקרים, המקום הזה, של הנתינה, של הביתיות דרך האוכל והבית- חסר בלב שלי, עקר, ושוב אני לא מצליחה להיות עקרת בית – כמו שהייתי. העיקר – הזוגיות – נעקר. עקרת הבית היא עיקר הבית, אבל היא גם ובעיקר העזר כנגדו. ואני עכשיו העזר כנגדי, וזה חסר, ממש חסר. בכל יום אני אומרת לעצמי שמחר אתחיל לנקות לפסח. זה באמת ברשימות שלי. אני באמת רוצה את זה. כשזה היה מגיע בשנים האחרונות, קיטרתי על זה (כמו כולן), הייתי בלחץ (כמו כולן – חוץ מנורית האלופה..) אבל עכשיו אני מבינה שצריך לזכות גם בזה. כדי לנקות צריך אנרגיה. צריך כוחות גוף ונפש. אני את הכוחות שלי משקיעה בעיקר בילדים שלי ובי. בסדנאות, בספרים שאני כותבת, בנשים שמגיעות אלי ליעוצים ומפגשים. להיכנס לתוך הארונות, לנקות את האבק, לרוקן את המדפים עמוסי הבגדים (עדיין לא הוצאתי את הבגדים של בעלי..) זה קשה. מאד קשה. ואני עוד לא מסוגלת. אולי עכשיו קשה יותר כי אביב בחוץ והזמן הזה היה תמיד זמן מרגש עבורי. הכרנו באביב. בעלי ואני. היה ריח של פריחה באויר. שניים מארבעת ילדינו נולדו בניסן סמוך לפסח. לפני שנה, סמוך לפסח, בעלי רצה שנזמין את הוריו המבוגרים אלינו לליל הסדר. זה היה אחרי שהמשפחה כבר הבינה והתרגלה לחזרה בתשובה שלי והיה ברור שאי אפשר לנסוע ולבקר אותנו בחגים. “זה חג משפחתי וזה חשוב לי.” אמר “מי יודע, אולי זו הפעם האחרונה שנחגוג יחד”.. אני מניחה שהתכוון להוריו יבדל”א, אבל בפועל, חודש אחרי פסח, הוא נפטר במפתיע. אולי הנשמה שלו כבר ידעה. אני לא הבנתי אז למה נחלש כוח ההתנגדות שלי מול זה. אז שחררתי את זה. וחגגנו יחד. זו היתה הפעם האחרונה המשפחתית שלנו. לא קל לי לכתוב את המילים הללו, אבל אני כותבת לכן באמת מתוך כוונה שכל אחת ואחת מכן שמנקה (ומקטרת) שכבר סידרה אי אילו מגרות/ארונות ועוד בלאגנים, תשמח. תשמח בזכות שנפלה בחלקה לנקות ולסדר ולהידבק בקדחת האביב הזו. מחר אני אעשה משהו לכבוד פסח, בלי נדר. מגרה קטנה אולי, לא אישית ממש. חפצים הם מאגרי זיכרונות בלתי נדלים וכל מגע איתם יוצר שטף לא צפוי ולפעמים גם לא רצוי. את ליל הסדר, לראשונה, לא נעשה בבית. ניסע להתארח אצל חברה טובה בבית שמש. בגלל ששנה מעוברת, יום השנה יחול באייר, ו12 חודשים בדיוק לזמן הפטירה, יהיו בערב פסח ממש. אז יקומו הילדים שלי משנת האבל על אבא שלהם. כמה עבודה פנימית עמוקה וזוגית ומשפחתית פסח מאפשר לנו, וזה נכון שלפעמים זה נראה שאי אפשר לבלאגן הפנימי, לכל הדברים שהצטברו, אבל האמת היא שגם על זה צריך להודות. להודות על הזכות להתבונן בדברים, למיין, להחליט להשאיר/לזרוק/למסור או להיפרד. מה שחשוב מאד בימים האלה – לא לשכוח להודות להשם יתברך על החסד שבניקיון ועל הלכלוך והבלאגן שיצרו האנשים החשובים בחיינו (שהם ממש אבל ממש לא מובנים מאליהם), על כל היש, על המתיקות והטוב שיש לכל אחת מאיתנו – ממש ברגע הזה.. ושנזכה לחג מלא בחרות, גאולה והתחדשות. שלכן, מיכל כהן-חי יועצת, מנחת קבוצות, סופרת. לעילוי נשמת בעלי האהוב כרמי בן מגדלן תבדל”א