היא צועדת בכבדות, שק כבד על גבה. מתנשפת ונאנחת. כל כמה צעדים היא נעמדת, מוחה אגלי זיעה, וחושבת על הדרך הבלתי הנגמרת. האם תצליח אי פעם להגיע לייעד?
“גברת כהן!” קול סמכותי נשמע מאחוריה. היא מסתובבת. זו המורה תרצה של מיכלי שלה מנופפת מולה פיסת נייר קמוטה. היא מתבוננת מקרוב. מבחן במולדת הנושא ציון שישים. “סליחה” היא מתנצלת ומכניסה אותו לשקה. הנייר מכביד על השק במידה ניכרת, כנראה שיש ניירות השוקלים טון.
“תקווה, תקווה, חכי!” קול כעוס נשמע מימין. הפעם זוהי השכנה יוכבד המטיחה מולה חטיף קרוע ושני פופסים מהוהים. “הילדים שלך זרקו אותם ליד הכניסה שלי!” מילותיה מאשימות וחדות. תקווה מתכווצת מבושה, לוקחת את הליכלוכים לתוך השק ושוב מתנצלת…
“אמא, אמא אמא!!!” יוסי רץ אליה וכמעט מתנגש בה. “שכחת לשלוח לי אישור שאחרתי, ועכשיו הרבה אמר לי לעשות עבודה! למה שכחת?” היא מכניסה את העבודה בדממה, יוסי מוסיף לה סנדוויץ שלא אכל היום בבית הספר כי שוב מרחה לו גבינה שאיננו אוהב. היא נזכרת בצעקות שצעקה בבוקר, הצעקות שיוסי צעק על אחותו, הבלגן שהם השאירו כולם בבית ומוסיפה גם אותם.
סמוך לכיכר המרכזית היא רואה את ציפי המרפאה בעיסוק. חוסר הנעימות שנותר משיחת הטלפון הכעוסה של אתמול מציף בעוצמה. היא מתפלאת על עצמה, איך שכחה להכניס רגש קשה זה לשק?
היא מושכת בכוח, בקושי מצליחה לפתוח את השק העמוס, רק כדי חרך. הוי…
כמה בן אדם אחד יכול לסחוב????
היא מתבוננת סביבה, ורואה את כולם סוחבים. “ככה זה!” מעודדת את עצמה, ומרגישה שוטה המתנחמת בצרת רבים. היא מיישרת את השק על הגב, מתכוונת להמשיך, כשלפתע היא רואה דמות אפופה אור צועדת מעדנות ברחוב המקביל.
היא מישירה מבט, משפשפת עיניים. השק של הגברת הזו הולך לפניה. והיא נראית כמרחפת. אף פעם לא ראתה מחזה שכזה!
“גברת! גברת! חכי!” היא קוראת אחרי הדמות הצפה על פני ההמון הסוחב.
גברת קרן אור נעצרת ומסתובבת אליה.
“רצית לשאול אותי משהו, יקרה?” מחייכת אליה חיוך קורן.
“אה… כן” היא מנסה לשמור על שיווי משקלה. “איך יכול להיות שהשק שלך הולך לבד?! כלומר… למה את לא סוחבת כמו כולם?”
קרן אור מלטפת את שקה בהערכה. “השק שלי- איננו הולך לבד. הוא מוליך אותי! הוא מראה לי את הדרך!”
“מה?” לכזו תשובה לא פיללה.
“וודאי” פותחת קרן אור בהסבר:
כל פעם שקשה לי או כואב לי, כשמעיק ומציק, אני לוקחת את הקושי וזורקת אותו הישר לאבא שבשמיים. אני קוראת אליו בקול ומבקשת רחמיים.
אחר כך, אני מכניסה את הקושי חזרה לשק, והרי פלא! הוא מושך אותי עוד קצת במסלול החיים שלי, מקרב אותי לייעודי המיוחד בעולם.
“הנה, נסי גם את” קרן אור מכניסה בחינניות את ידה לתוך השק הכבד של תקווה ומוציאה גוש עכור ומאשים – הבלגן של הבוקר.
“קחי אותו” היא מגישה לה אותו ברכות, כמו היה זה תינוק מתוק במיוחד.
תקווה מסתכלת לתוך הבלגן ומתחלחלת… “זה נורא” היא מסיטה מבט. רגשות קשים צפים בה. מזעזעים אותה מבפנים. היא רק רוצה לטמון אותו בתוך השק בחזרה.
“זה לא יהיה נורא אם תחזירי אותו לאבא!” מעודדת קרן אור ברוך.
“אבל איך?” אף פעם לא ניסתה להחזיר דבר, היא רגילה רק לסחוב!
“בואי, אראה לך” קרן אור אוחזת בידיה ויחד הן מתבוננות בבלגן של הבוקר.
ממרח תמרים זנוח על השולחן וסכין מלאה גבינה. חלב שנותר להחמיץ, פירורי עוגיות וספלים חצואיים… עוד ועוד פריטים מקוממים ומבולגנים עד מאוד.
קרן אור עוצמת עיניה ומתחילה להתפלל: “אבא שבשמיים, תעזור לי, קשה לי שהבית מבולגן כל כך, אני רוצה להיות יותר מסודרת, תרחם עליי, תעזור לילדים שלי, תזכה אותי שאצליח להיות יעילה ומאורגנת…” תקווה מוצאת את עצמה מזדהה אנושות עם התפילה של קרן אור, איך היא יודעת בדיוק מה מפריע לה? אט אט היא מצטרפת, מספרת במילים שלה כמה מכביד עליה הבלגן, ואיך היא הייתה רוצה מאורגן. אחרי תפילה ממושכת, קרן אור ממהרת להשיב את הבלגן לשק. תקווה פוקחת עיניה. להפתעתה שני דברים יפים קורים:
הבלגן כבר לא נראה מפלצתי כל כך.
הבלגן כבר איננו כבד. נראה ממש כאילו אין לו משקל ואפילו…
“הוי תרגישי!” קרן אור מפנה את תשומת ליבה למשיכה קלה המורגשת בשק.
תקווה מתרגשת. אכן היא מבחינה שמשהו חדש שמושך אותה הלאה. “את חושבת שזה הוא?” תקווה ניצתת בה.
“וודאי! עשינו עבודה, עבודה שבלב, והתקדמנו, הבלגן מקרב אותך לייעוד שלך, וזו המשיכה שהרגשת”
תקווה משולהבת, זה היה מוחשי כל כך! אף פעם לא הרגישה קלה כמו עכשיו! אף פעם לא הרגישה שמאורעות חייה מכוונים אותה לתכלית אליה היא שואפת כמו הרגע הזה ממש!
“שיהיה לך המשך יום נפלא” מברכת קרן אור וממשיכה ללכת אחר השק של עצמה.
תקווה מביטה בדמותה המתרחקת. ומרגישה רוח חדשה שנושבת בה. גם השק הכבד לא מאיים עוד.