כל בוקר אני פותחת את החלון הגדול במטבח ומסתכלת לשמיים. אני חייבת את השמיים האלו לפני עבודות הארץ שמחכות לי, דורשות ודחופות: ילדים ישנים במיטות וכוסות שוקו שמחכות להתמלא, פרוסות ריקניות וחפצים מלוא העין שצריכים לזוז לכאן ולשם. הכל יחכה לי. גם אם קמתי מאוחר או מאוחר מאוד, זה כלל לא משנה. דבר ראשון, לפני הכל, אני חייבת לשלוח לשמיים מחמאה. לתת תודה לאבא שלי על העולם היפה שלו. להגיד לו שגם כאן אצלי, בטח יפה. יפה מאד. וכדי שגם אני אראה את היופי הזה,
הוא חייב להציל אותי ממנו, מהיום שלי, שמתכסה בשתקנות מסתורית, מכווץ ואפרורי.
“היום” אני מטיבה מבט החוצה, בוחנת את מראה העולם, מחפשת מחמאה שתתאים בדיוק. “היום נאה אבא”
אני מכוונת על ראשי ההרים הנצפים. מרגישה קצת כמו בתיבת נוח. העולם מכוסה עננים, הערפל שולט בכל, בקושי ניתן לזהות משהו, אבל בעצם, אם אתאמץ, זה כל כך יפה “אפשר כמעט לראות את הכינרת” אני מסתכלת אל עבר המקום בו אמורה להיראות בארה של מרים. ולא שאני רוצה לעודד את אבא שלי להניס את העננים, חלילה, יש להם תפקיד חשוב. בזכות העננים האפורים יורדים לנו גשמים, בזכותם יש קיום לעולם. וגם אצלי עמוק בלב. אני יודעת שהתקופות המעוננות שעברו עליי הן אלו שקידמו אותי יותר מכל…
לא דומה ענן לענן, לא דומה ערפל לערפל. הערפילים- הן טוהר. הצבעים שלהם מרתקים, ביום משחקים עם גווני לבן ואפור, ולקראת הערב נכנסים גם הצבעים החמים יותר- הוורדים, הסגולים האדמדמים. “אין צור כאלוקינו”. אומרים חז”ל: אין צייר כאלוקינו. את הציורים של בורא עולם לא תולים במגנט על המקרר, הם הם הקיום עצמו. ואני חלק מהם- מהציור הזה…
הציור הזה של העננים, הוא אחד האהובים עליי. כשהייתי ילדה אמי רשמה אותי לחוג אטרקטיבי מאוד בזמנו, “עיצוב בסיבים” קראו לו. נתנו לנו מחט כזו, גדולה ועבה, ועל ידי שדוקרים את חתיכות הסבים בקרטון הביצוע היינו מעצבות עולמות. יצירה אחת זכורה לי במיוחד. יצירה בה ניסיתי לעצב את השקיעה. כל כך אהבתי אותה. הוספתי עוד ועוד סיבים ורודים מעל התכול והלבן, מן ורידות של גיל 10… ועתה? מה הם אחוזי הורידות שמצטיירים לי עמוק בלב?
אני ממשיכה להתבונן בעולם המעונן הנפרס מחלון המטבח, מתקשה לעזוב. “העולם שלך כל כך יפה אבא, אין מה לומר, אתה מחדש אותו כל יום, וגם אותי, אפילו שמרגיש לי אתמול ושלשום, ומעוך” אני משתפת אותו באמונה אחת קטנה שפורצת, כמהה ורוצה, כל כך רוצה להתגלות. כבר סיכמנו בינינו שאני לא מתרגשת ממה שמרגיש לי. וזה שקו השפתיים מתקשה להתעגל כלפי מעלה, זו באמת בעיה טכנית זוטרת. זה לא באמת.
אני משתדלת לגוון במחמאות. זה לא קשה כלל, הרי המציאות כל כך מגוונת.
הנה, אתמול למשל, היה מזג אוויר פראי למדי, כל הבריאה שמולי זזה. העצים, הפרחים, העופות, הכל היה בתנועה. הסתכלתי מהופנטת. זה היה פלא בעיני, איך העולם כולו זז ורק אני מרגישה כל כך תקועה.
“תודה אבא, זה מקסים התנועה הזו, בטח גם אצלי הכל נע, ואיזה קטע שמרגיש לי תקוע ובלוע כזה” אמרתי לו. מחליטה להתלוצץ על התקיעות הפנימית במקום לחרוק במקום.
ויש גם ימים בהירים, חסרי עננים, עם רוח נעימה שמלטפת שאינה חזקה דיה כדי להזיז מאומה, ונעימה מספיק בשביל לתת אוויר לנשימה. קו השמיים עומד במקום, וראשי ההרים נישאים שכבות שכבות בהרמוניה אלוקית. תמונה מושלמת.
בימים כאלו לא נותר לי כי אם להודות ולהלל על יום טוב, פשוט, נקי.
על כל הימים אני מודה לו.
על הבהירים, ועל המעוננים, על הסוערים ועל הגשומים. כולם ימים. כולם מלאי טוב. כולם מתנות נפלאות.
אני מחבקת את היום החדש שלי ויודעת שהוא יפה מאוד, קיבלתי אותו ממש עכשיו, עטוף בסרט מתנה ענק ופרחוני, מלא פרפרים של אור וסוד, מי יודע כמה טוב צפון ביום הזה!
“רווח העולם אין לשער!” אומר רבי נחמן מברסלב זצוק”ל. אפשר להיות מיליונרים רק מיום אחד של חיים.
לפעמים אני רוצה רק להציץ. להיזכר בטוב שלי הצפון, זה שאני אוגרת לי בעולם הזה, יום אחר יום אחר יום…אך בדרך מופלאה אני מרגישה כאילו לא עשיתי עדיין שום טוב מעולם ואני חסרה וריקנית, תולה עיניים מתחננות ברקיע. מחפשת את היום החדש שלי. איפה הוא? איפה האור?
“אשר אנוכי מצווך היום” אבא שלי קורא אליי בתפילת השחרית:
תתרגשי! התורה יורדת עלייך ממש עכשיו. אפשר לראות את הקולות.
להתרגש? לראות? איך? אני כולי מטושטשת, בקושי התעוררתי.
מה זאת אומרת, איך? שכחת שרק נדמה לך? תאמיני!
ואני מתנערת. מותחת את שרירי האמונה הקטנים שעננים אפורים גידלו בי, לוקחת נשימה ארוכה מימים יפים ובהירים, מרגישה את התנועה הפועמת בי מימים סוערים במיוחד, כמעט מוכנה….
אחת, שתיים שלוש…. מאמינה!
שנזכה להאמין בטוב הצפון ביום הזה ממש, אמן ואמן!