בס”ד
בית הרפואה חלק ב.
עשרה ימים שכבתי במיון, הגוף חלוש, מלא בכדורים מטשטשים .רק אז, בבית החולים ,הבנתי כמה הגוף, שהוא הדבר הכי מושלם ביקום, כה שברירי, חלוש ועלוב ,והנשמה הכלואה בו זועקת איתנה וכבירה .
ללא יכולת תזוזה ,רגליי קשורות לבלונים מתנפחים בכדי למנוע קרישת דם ,אני נמצאת בחסדי השם ושליחיו .כל שעה אחות אחרת נכנסת לחדר המיון בו אני שוכבת ולכל אחת מתנה אחרת ביד.
אחת באה עם זריקה, השנייה עם כדורים ,אחת עם מגש אוכל, השלישית עם חיבור אינפוזיה, הרביעית עם מזרק לשאיבת דם ,חמישית עם המוניטור. כל שש שעות חוזר הטיפול חלילה ,בנוסף כל אחת מגיעה עם מצב רוח אחר וגישה שונה. יוצאים ונכנסים ואני באותה הפוזה.
כל דבר הכי מובן מאליו בשיגרה הבייתית, בבית החולים הוא לא ניתן למימוש .שם הבנתי כמה השיגרה היא נס וכמה היא מבורכת. כמה געגוע יש לדברים היומיומיים, שלפעמים בשיא החוצפה אני נוטה לזלזל בהם.
והינה אחרי עשרה ימים ,השם שלח לי את הרופאה ובפיה בשורה טובה: אני עולה כיתה.. למחלקת יולדות. מחדר המיון התת קרקעי עליתי לקומה שלישית, חדר לבן ,חדש, בעל חלון ענק המשקיף לנוף האפרורי של ברוקלין. סוף סוף אני רואה אור יום מבעד לזגוגית העבה, עצים ,מכוניות. והינה כבר קר ממש ואנשים מתהלכים עם מעילים והעולם זז מול העיניים ואת שקועה במיטה .
המהות שלי כאדם חלוש שכוב במיטה למול עולם עצום בעל כוח שיגרה אדיר, ניצב מול העיניים ואין מנוס מלברך
“ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית.”
הדמעות זולגות מהקטנות שאני מרגישה ומהחיבור לבורא עולם היחיד שאיתי בכל רגע ורגע וההשגחה שלו כל כך חדה .
את החדר הזה אני חולקת עם יולדת מהגרת מסין שזה עתה ילדה .
שבת נוספת בפתח. הרבנית ירדנה הצדיקה גרה סמוך לבית החולים וכבר ביום שישי בצהרים שלחה את בנותיה עם אוכל חם מדיף ריח של בית ,ריח של שבת קודש, דגים חריפים אדומים ,סלטים בקופסאות נפרדות ,כל קופסה עם טעם אחר ,חלות עגולות ריחניות ,יין לקידוש, סידור ,שתי מנות בשר מפוארות .
ובין לבין מתנדבים יהודים מכתתים את רגליהם בין קומות בית החולים ומניחים על מפתן החלון בחדרי שפע של כל טוב לכבוד שבת המלכה ואני המומה כל יום מחדש ומברכת את הקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להשתייך לעם הקדוש הרחמן מכל ,העם היהודי.
לשותפה שלי המתנדבים המלאכים לא נתנו לרגע להרים גבה והציעו לה גם מרק חם, חלות ,קידוש שם שמיים אמיתי.
יהודי יקר הגיע לקראת ערב שבת עם פמוטים חשמליים ואני התרגשתי. ערב שישי הזה השם זיכה אותי להדליק נרות שבת, להיות מוארת באור היקר שהיה כל כך חסר לי בשבת הקודמת.
בעלי והילדים, אחר שכנועים גדולים, הלכו לקבל את השבת אצל חברתי הטובה וקבלת השבת שלי הייתה מלאת קדושה וחוסר דאגה.
הדלקתי את נרות השבת עם חלוק בית החולים והבעל החלופי שלי: עמוד האינפוזיה הצמוד ובפעם הראשונה מזה שבועיים הרגשתי שבת! תחושה טובה מילאה לי את הגוף. האחיות והשותפה לחדר הביטו בי באופן מוזר,לא מבינות את החיוך המצטייר לי על השפתיים. כולן במחלקה חבוקות עוללים שזה עתה נולדו ,בעוד אני כבולה למיטה עם בטן ענקית ,עדיין במצב מסוכן ולא מוגדר .
אבל מי שלא זכה בטעם השבת לא יודע מהו טעם טוב .בפעם הראשונה מזה שבועיים הרגשתי רוגע .הייתה הפסקה מהמרוץ בבית החולים, שבו הכול מנוהל בקפידה, באופן רובוטי ומסודר. יום יום אותה שיגרה .
הרבנית ירדנה באה לבקר לפני הקידוש בביתה. קידשתי והיא ענתה לי אמן והתמוגגה כשטעמתי ממטעמי השבת שהיא ובנותיה בישלו עבורי. לאחר בירכת המזון נשכבתי על המיטה וירדנה נרדמה לצידי ,למרגלות האור הטוב של נרות השבת.
העיניים שלי פקוחות, מנסות לקלוט את כל הפרטים. איפה אני בדיוק ?איך הגעתי הנה? מה יכול היה להיות אם הייתי בבית ? וכמה אני ברת מזל,למרות הכול. ישתבח שמו לעד!.
ככול שהקושי עצום בבית החולים, כך ההתרגשות והכרת הטוב מפעמת מכל מעשה חסד ומהאנשים הנדירים שאני נחשפת להם.
שנזכה כולנו לחן,חסד ורחמים.
אוהבת,
דיקלה.
המשך בקרוב………