בס"ד
¼ בין שש לשבע ½
בין שש לשבע בערב. ישנן אמהות שדי להן לשמוע מילים אלו בלבד, ותחושת "לחץ" קלה תוקפת אותן.
קלה, אמרנו?
זה מתחיל דווקא טוב: "ילדים, לסיים ארוחת ערב, אנחנו הולכים לישון…" את אומרת בטון רגוע, כמו שמנחת ההורים לימדה. "לא חמודי, אין יותר לחם עם שוקולד, ותוריד בבקשה את הרגליים מהקיר. לא נורא שנשפך, אמא תנקה".
"היום לא מוכרחים להתרחץ, חמודי. התרחצת אתמול" את אומרת ומרגישה שהרווחת זמן יקר ודווקא בקלות. "אבל אמא, אמרת שכשחם ומזיעים צריך להתרחץ כל יום וזה לא בריא…"
"נכון, נכון, צדיק, אז בוא מהר לאמבטיה ואמא תרחץ אותך", הילד לא שוכח גירסא דינקותא.
בת השלש לא רוצה. נקודה. לא רוצה להכנס לאמבטיה. לא רוצה לצאת. רוצה להתלבש אבל לא בפיז’מה הזאת. "כן, חמודה, את יכולה לישון עם סוודר האנגורה הלבן של שבת".
צריך לדעת על מה לוותר.
את מזיעה.
התינוק צורח בסלון.לבת ה – 12 יש מחר מבחן בפרקי אבות. היא משננת. היא משננת. היא משננת.מה בסך הכל את מבקשת? קצת שקט?
בן הארבע מתעקש לחבוט נמרצות באחותו. "הוא עייף", את ממלמלת לעצמך לימוד זכות.
"אמא, המורה אמרה להביא למחר שני סוגי פירות". אופס, עוד משימה. אסור לשכוח. לא נעים שרק לילדה שלך לא יהיה. גם לא נעים להגיד עוד פעם למורה שבדיוק נגמר לנו הכל בבית, כי אמא רק מחר עושה קניות.
דופקים בדלת. את מסדרת את כיסוי הראש ופותחת בחיוך. השכנה. בטח שלא קשה. מה פתאום, כן, תשאירי אותה, בשמחה. אל תדאגי, זה בסדר גמור.
התינוקת של השכנה אצלך.
היא קופצת לרגע וכבר חוזרת, ותמיד היא ישנה בשעות האלו.
"בואי, חמודה, עם הפרקי אבות לכאן. תשמרי על לאה’לה. תנדנדי את העגלה אם היא בוכה".
גם התינוק שלך בוכה, את נזכרת. את רצה לתת מוצץ. חוזרת לחדר הילדים. מי הרשה לכם לצאת מהמיטות? רגע, רגע, מה למדת בהנחיית הורים? כן, את רגועה, בשלווה מופלאה את שרה: "בואו, חמודים, חזרו למיטות. מי שפך קטשופ בכל הבית? אמרתי שארוחת הערב הסתיימה".
רגע, התינוק.
את מרימה בזרועותייך תינוק מצווח ומזיע. "הייתי צריכה להרדים קודם אותו". שכחת שאתמול הגעת למסקנה הפוכה.
שקט יחסי מתחיל להשתרר.
נשימה עמוקה משחררת את השעה שבע מסדר היום. התינוק רחוץ ושבע ואז…
הוא מחייך אליך. את שעונה לאחור, עייפה, והוא מביט בך מן העגלה ופשוט – מחייך. חיוך שכולו אור, חיוך שכולו אהבה, חיוך שכולו הכרת הטוב. הוא ממלמל לעברך הברות סתומות, ואת מבינה: "אני אוהב אותך, אמא".
את ניגשת בשקט לחדר הילדים, מכסה, סוגרת חלון, עומדת ומתבוננת בפנים הטהורות הישנות. החיוך הזה מלווה אותך, מיישר כל קמט בפנים ובשמלה. ואז, כשאת מרפרפת נשיקות ‘לילה טוב’ על גבי הלחיים הרדומות, את שוב מתפללת: "רבונו של עולם, שלח לי עוד כאלה…"