ושוב הוא מגיע… הרחוב לובש חג, אויר נקי מתמיד מנשב באויר. אנשים–סידורי התפלה בידם ממהרים אל בתי הכנסת, עם ישראל ממליך היום את בורא עולם למלך עליהם.
הוא הגיע, ראש השנה.
והיא…
היא גם הגיעה. זאת אומרת- היא הגיעה אל המרפסת …יד אחת אוחזת בבקבוק הדייסה, ויד שניה ב”מוישלה עוזר לגברת נחמה”…
יושבת עם שני זאטוטיה במרפסת. התינוק בוכה, היא מרימה אותו ונותנת לו את בקבוק הדייסה. ובת השלוש מחכה בקוצר רוח לסיפור שהובטח לה…
פותחת את הספר, ומתחילה לספר…
ופתאום מוצאת את עצמה הרחק הרחק מגברת נחמה וממויש’לה שעוזר לה…
ומפליגה אל ראש השנה של לפני… כמה שנים זה היה???
אז… אילו ימים נוראים היו אז…
ראש השנה שלה היה ראש השנה. בית כנסת, תפלות, תחנונים ובכיות.
ראש השנה של אז היה יום של קדושה שמורגשת באויר, באוירה. יום של טפח מעל, של הרגשה קרובה כל כך להקב”ה…
ראש השנה! פשוט. (?)
ועכשיו…
עכשיו ר”ה הוא יום של ספרים וסיפורים, טיולים וגינות, וכל מה שיכול להעסיק זאטוטים חמודים ומשועממים…
עכשיו, במקום לפתוח מחזור, היא פותחת ספרי ילדים,
ובמקום ללכת לבית הכנסת, היא הולכת לנדנד בגינה ילדים חמודים שזיכה אותה ה’ לגדל.
מרגיעה פעוט בוכה, ובוכה בתוכה, יחד עמו…..
לא. חס ושלו’. היא לא מתלוננת. מודה לה’ על כל ילד וילד, ועל הזכות העצומה שנתן לה ה’, אבל…
יודעת שכאן הוא מקומה, זהו התפקיד שהבורא הטיל עליה, וזה מה שהוא דורש מעימה.
יודעת, אך מתקשה להפנים…
מתפללת להספיק ‘לחטוף’ קצת תפלה, לפני שהקטנצ’יק יתעורר, וגם בדקות המועטות הללו מצליחה לא-מי-יודע-מה לכוון…
מדמיינת את קולו של בעל התפלה ששנים ארוכות זכתה לשמוע.
מתרפקת על העבר שנראה רחוק מתמיד: “לו יכולתי…” היא חושבת בגעגוע, “לשמוע רק קטע אחד… להתבשם מהניחוח,לנשום את האויר הטהור הזה, להיות במקום ספוג התפלות הזה…” הכל יראה אחרת,היא בטוחה….
אבל בינתיים הכל באמת נראה אחרת. ומגיע הבוקר, בוקר של ראש השנה! יום הדין!!! ושוב התסריט חוזר על עצמו…
והיא בוכה… היום יעברו כל בני מרון לפניו, ומה עימי??! איה אני?!
ופתאם… פתאם היא שומעת קול מתוכה.
“למי נועד ראש השנה? רק ליושבים בבתי הכנסיות ובהיכלי הישיבות ההומים?? רק למתפללים/ות במניינים מאורגנים? לא יתכן.
גם לך יש ראש השנה. הוא שם אותך כאן, כי כאן את צריכה להיות.
להיות האמא הכי טובה, לשמוע את סיפורי המתק של בת השלוש על… הכדורים החדשים שהגננת קנתה לגן, ועל היומולדת שלה שכבר-כבר מתקרב.. (עוד חצי שנה- זה הכל..) לספר לה את הסיפורים מהספרים שהיא הכי אוהבת, ולתת לה משהו טוב לכבוד ראש השנה.
ואולי גם לספר לה על אבא שלנו שבשמיים שהיום קובע ה-כל. איזה כדורים חדשים יקנו בגן, ומה יהיה ביומולדת שבעוד חצי שנה…
כי הם טהורים כל כך הילדים שלנו, ומבינים הכל. עם התום והטוהר, והעיניים הגדולות ששואלות ורוצות להבין הכל…
ואת כאן, בבית. גם זה נגזר מלמעלה. והתפקיד הזה הוא הטוב ביותר עבורך, אמא יהודיה צדיקה.
כי אם אין גדיים אין תיישים. והגדיים הללו צריכים רועה. ולך! לך נתנו את המלאכה החשובה הזו. לגדל את הדור הבא.
כאן ועכשו.
אמא יהודיה, שתפלותיה אף אם מעטות הכמות הן, אך ערכן רב הוא, ומי ישורנו??
כי הם שם, בהיכלים הענקיים, רוחשים וצועקים מקדישים וממליכים ועולה שועתם השמימה.
ואת, כאן, יושבת בשקט… בלי רעש, בלי שרפים וחיות הקודש..
רק קול דממה דקה נשמע…
וברגע של תפלה שהצלחת בחסדיו המרובים למצוא לעצמך, את מתפללת וזועקת ומתחננת וממליכה.
ומקבלת עליך את תפקידך באהבה ובשמחה. כן! תקיימי אותו במסירות, מתוך תחושת שליחות קודש. כאן, ודוקא כאן.
והם שם, בהיכלים הענקיים, רוחשים וצועקים ועולה שועתם השמימה. ו—השער סגור.
מה עושים? איך פותחים אותו, את השער?
כן. התפלה הזו שלך, בלי מניין ובלי רוב עם, רק עם דמעות חמות מלב רותח, עולה השמימה.
היא עולה, ומגיעה הכי קרוב שאפשר…
היא, התפלה הבודדת שלך, בין הביסלי לדייסה, מגיעה ואז…נפתחים השערים כולם לפניה.
שערי דמעות לא ננעלו, והדמעות שלך, אמא יהודיה, פותחות שערים, ואז… כל התפלות כולן של עם ישראל המתפללים ברוב עם–נכנסות אז בשטף כנהר שאינו פוסק ומגיעות עד כסא הכבוד.
עד מלך מלכי המלכים ממש.
–ויום הכיפורים, גם אז. כשבבית הכנסת המון אדם דומים למלאכים, לבושים לבן, והעולם כולו צחור וטהור…
ואת ממשיכה בנאמנות לדאוג לעולליך בחמלה ובאהבה, להאכיל ולבנות מגדל מקוביות, לספר ולשמוע… ובין לבין מדי פעם… להתפלל…
עבודתך היא כעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. תפלתך,כתפלתו. תפלה קצרה היה הוא מתפלל…
ותפקידך בביתך הוא שליחות קודש של ממש.
עם ישראל תלוי בך. עתידו- בידיך.
המשיכי לגדל את הדור הבא,
להתפלל, לייחל, להעתיר. עבורך, עבור ביתך, עבור עםישראל כולו.
כי יש לך כח של תפלה.
תפלה של אמא. תפלה של אמא יהודיה,
שמתפללת.
מתפללת להתפלל…..
כתיבה וחתימה טובה.
מוקדש בהערצה (!!!) לכל אמהות עם שראל. לכל מי שחשה תחושת החמצה ביושבה בביתה ועולליה עימה.
יהי ה’ עמכן, יקבל תחנוניכן, יזכה אתכן לגדל דורות ישרים ומבורכים. חזקנה ואמצנה!!!
(צילום תמונה: עירית לנציאנו – ראשון)