התורה מפרטת את מ''ב המסעות אל הארץ, ממצרים אל ירושלים.
כל אחד מאיתנו נוסע בחייו מסעות, פוסע בדרכים שונות מהמיצרים בחייו אל ה'ירושלים' שלו, שלנו.
את המשפט ”והכל הוא מסע אחד ארוך אחר ירושלים” אמר דגן ורטמן ז”ל, שנפל במבצע ‘עופרת יצוקה’.
דגן ראה את ירושלים כיעד של מסע החיים, הזכיר לעצמו שרבה עוד הדרך… ואנו נדרשים לפעול ולהיטיב כדי שהטוב העליון שה’ מכין לנו - עוד יתגלה. ”ברוך שבחר עוד בירושלים”, כתב לעצמו ביומנו.
פקודיו מספרים כי ירושלים הייתה עבורו הלב של הכל.
אחד מהם סיפר שבאמצע נסיעה לירושלים דגן התקשר ושאל היכן הוא. החייל השיב כי הוא יורד לירושלים. דגן ענה: “רגע, רגע, עצור”. החייל לא הבין מה לא בסדר, למה דגן עוצר אותו, עד שדגן הסביר: “לירושלים אתה אף פעם לא יורד. לירושלים אפשר רק לעלות”.
פרשת השבוע, מסעי, חותמת את חומש במדבר, וחותמת (כמעט) את סיפור ארבעים שנות המדבר, ההליכה בדרך, המסע.
החומש הבא יתאר את נאומי הסיכום של משה רבנו, ערב הכניסה אל הארץ.
בימים אלו, ימי בין המיצרים, אני מרגישה לפעמים שאנחנו, עם ישראל, במסע. לאן אנו צועדים במסע הזה? מה היעד שלנו?
האם אנחנו מצליחים לראות את בניין ירושלים כיעד המסע?
אלו הימים ההיסטוריים בהם צעדו המרגלים בארץ וראו את אנשיה ואת פירותיה, מה יהיה בפינו? האם הפעם נדע לתקן, ולראות את טובה של הארץ? האם נבחר בארץ חמדה?
ואולי...
אולי נזכה הפעם, לחוש את הבטחת ה' באהבתו אלינו:
''כל המתאבל על ירושלים -
זוכה ורואה בשמחתה''.
שיהיה חודש מנחם-אב שמח ומבורך,
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום ומבורך!
コメント